שולחן ערוך, אבן העזר נ״ח

צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁיִּתֵּן אָדָם מִנְּכָסָיו מְעַט לְבִתּוֹ, וְזֶהוּ הַנִּקְרָא "פַּרְנָסָה". הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ סְתָם, לֹא יִפְחֹת לָהּ מִכְּסוּת שֶׁפּוֹסְקִין לְאֵשֶׁת עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהָיָה הָאָב עָנִי; אֲבָל אִם הָיָה עָשִׁיר, הֲרֵי זֶה רָאוּי לִתֵּן לָהּ כְּפִי עָשְׁרוֹ:

הִתְנָה עִם הֶחָתָן לְהַכְנִיסָהּ לוֹ עֲרֻמָּה, לֹא יֹאמַר: לִכְשֶׁתָּבוֹא לְבֵיתִי, אֲכַסֶנָּה, אֶלָּא מְכַסֶה אוֹתָהּ וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ: