שולחן ערוך, אבן העזר פ״א

הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי זוֹ (עוֹשָׂה וְ) אוֹכֶלֶת, וְהַמּוֹתָר חֻלִּין. אָמַר לָהּ: יִקְדְּשׁוּ יָדַיִךְ לְעוֹשֵׂיהֶן, הֲרֵי כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ קֹדֶשׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ קֹדֶשׁ, דַּהֲרֵי הִיא יְכוֹלָה לוֹמַר: אֵינִי נִזּוֹנֵית וְאֵינִי עוֹשָׂה, (הָרַ"ן פֶּרֶק אַף עַל פִּי, וְכֵן מַשְׁמָע לְשׁוֹן הַטּוּר):

הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: יִקְדְּשׁוּ יָדַי לְעוֹשֵׂיהֶן, אוֹ שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ, אֵינוֹ נֶאֱסָר בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁיָּדֶיהָ מְשֻׁעְבָּדִים לוֹ; אֲבָל צָרִיךְ הוּא לְהָפֵר לָה, שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה וְתִהְיֶה אֲסוּרָה לַחֲזֹר לוֹ: