קריאה: המקור · עברית פשוטההמקור · עברית פשוטההמקור בלבדהמקור · עברית פשוטההמקור · עברית פשוטההמקור בלבדעברית פשוטה בלבדעברית פשוטה בלבדמתחיליםממשיכיםזה לצד זה

ללמוד עם:

הקישו על כפתור כדי לפתוח.

קס״ז:א׳

בּוֹצֵעַ בַּפַּת, בַּמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱפָה הֵיטֵב, וּבְפַת דִּידָן יֵשׁ לִבְצֹעַ בְּצַד הַפַּת וְיַחְתֹּךְ מְעַט מִצַּד הָעֶלְיוֹן וְהַתַּחְתּוֹן (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ז מֵהִלְכוֹת בְּרָכוֹת), וְיַחְתֹּךּ פְּרוּסַת הַבְּצִיעָה; וְצָרִיךְ לַחְתֹּךְ מְעַט, שֶׁאִם יֶאֱחֹז בַּפְּרוּסָה יַעֲלֶה שְׁאָר כִּכָּר עִמּוֹ, שֶׁאִם לֹא כֵן חָשׁוּב כִּפְרוּסָה, וְיַנִּיחֶנָּה מְחֻבֶּרֶת לַפַּת וְיַתְחִיל לְבָרֵךְ וְאַחַר שֶׁסִיֵּם הַבְּרָכָה יַפְרִידֶנָּה, כְּדֵי שֶׁתִּכְלֶה הַבְּרָכָה בְּעוֹד שֶׁהַפַּת שָׁלֵם; וְלֹא יִבְצַע פְּרוּסָה קְטַנָּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּצַר עַיִן, וְלֹא פְּרוּסָה יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּרְעַבְתָּן. הַגָּה: וּבְשַׁבָּת לֹא יַחְתֹּךְ בַּכִּכָּר עַד אַחַר הַבְּרָכָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַכִּכָּרוֹת שְׁלֵמוֹת (תוס' וּמָרְדְּכַי פ' כֵּיצַד מְבָרְכִין). וּמִכָּל מָקוֹם אִם שָׁכַח וְחָתַךְ כְּמוֹ בַּחֹל, אֵינוֹ מַזִּיק (מָרְדְּכַי). וְנִרְאֶה הָא דְּלֹא יִבְצַע יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה, הַיְנוּ דַּוְקָא בַּחֹל וְאוֹכֵל לְבַדּוֹ, אֲבָל בְּשַׁבָּת אוֹ שֶׁאוֹכֵל עִם הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם וְצָרִיךְ לִתֵּן מִן הַפְּרוּסָה לְכָל אֶחָד כַּזַּיִת, מֻתָּר לִבְצֹעַ כְּפִי מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ. וְע"ל סי' רע"ד.

בוצעים את הפת במקום שנאפתה היטב. הרמ״א מוסיף: בפת שלנו יש לבצוע בצד הפת, ולחתוך מעט מן הצד העליון והתחתון. חותך את פרוסת הבציעה, וצריך לחתוך מעט, שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר הככר עמו; שאם לא כן, נחשב כפרוסה. מניח אותה מחוברת לפת ומתחיל לברך, ואחר שסיים את הברכה מפריד אותה, כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלמה. לא יבצע פרוסה קטנה, מפני שנראה כצר עין, ולא פרוסה יותר מכביצה, מפני שנראה כרעבתן. הרמ״א מוסיף: בשבת לא יחתוך בככר עד אחר הברכה, כדי שיהיו הככרות שלמות; ומכל מקום אם שכח וחתך כמו בחול, אינו מזיק. ונראה שמה שלא יבצע יותר מכביצה הוא דווקא בחול ואוכל לבדו, אבל בשבת או שאוכל עם הרבה בני אדם וצריך לתת מן הפרוסה לכל אחד כזית, מותר לבצוע לפי מה שצריך לו; ועיין סימן רע״ד.

בוצעים את הפת במקום שנאפתה היטב. הרמ״א מוסיף: בפת שלנו יש לבצוע בצד הפת, ולחתוך מעט מן הצד העליון והתחתון. חותך את פרוסת הבציעה, וצריך לחתוך מעט, שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר הככר עמו; שאם לא כן, נחשב כפרוסה. מניח אותה מחוברת לפת ומתחיל לברך, ואחר שסיים את הברכה מפריד אותה, כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלמה. לא יבצע פרוסה קטנה, מפני שנראה כצר עין, ולא פרוסה יותר מכביצה, מפני שנראה כרעבתן. הרמ״א מוסיף: בשבת לא יחתוך בככר עד אחר הברכה, כדי שיהיו הככרות שלמות; ומכל מקום אם שכח וחתך כמו בחול, אינו מזיק. ונראה שמה שלא יבצע יותר מכביצה הוא דווקא בחול ואוכל לבדו, אבל בשבת או שאוכל עם הרבה בני אדם וצריך לתת מן הפרוסה לכל אחד כזית, מותר לבצוע לפי מה שצריך לו; ועיין סימן רע״ד.

קס״ז:ב׳

יְבָרֵךְ: הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְאִם רַבִּים מְסֻבִּים יְכַוְּנוּ לִבָּם לִשְׁמֹעַ בְּרָכָה וְיַעֲנוּ אָמֵן, וְהַמְבָרֵךְ יְכַוֵּן לָאָמֵן שֶׁאוֹמְרִים (אוֹר זָרוּעַ). יִתֵּן רֶוַח בֵּין לֶחֶם וּבֵין מִן.

הוא מברך: "המוציא לחם מן הארץ". הרמ״א מוסיף: אם רבים מסובים יחד, יכוונו לבם לשמוע את הברכה ויענו אמן. והמברך יכוון לאמן שאומרים. יתן רווח בין "לחם" ובין "מן".

הוא מברך: "המוציא לחם מן הארץ". הרמ״א מוסיף: אם רבים מסובים יחד, יכוונו לבם לשמוע את הברכה ויענו אמן. והמברך יכוון לאמן שאומרים. יתן רווח בין "לחם" ובין "מן".

קס״ז:ג׳

אֵין לְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיִּתְפֹּס הַלֶּחֶם.

אין לברך על הלחם לפני שאדם תופס את הלחם.

אין לברך על הלחם לפני שאדם תופס את הלחם.

קס״ז:ד׳

יִתֵּן שְׁתֵּי יָדָיו עַל הַפַּת בִּשְׁעַת בְּרָכָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן י' אֶצְבָּעוֹת כְּנֶגֶד י' מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בַּפַּת וּלְכָךְ יֵשׁ י' תֵּבוֹת בְּבִרְכַּת הַמּוֹצִיא וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה (תְּהִלִּים קד, יד) וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק עֵינֵי כָּל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ (תְּהִלִּים קמה, טו) וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה (דְּבָרִים ח, ח) וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק וְיִתֶּן לְךָ (בְּרֵאשִׁית כז, כח).

מניח האדם את שתי ידיו על הפת בשעת הברכה, מפני שיש בהן עשר אצבעות, כנגד עשר מצוות התלויות בפת. ולכן יש עשר תיבות בברכת המוציא, ועשר תיבות בפסוק ״מצמיח חציר לבהמה״, ועשר תיבות בפסוק ״עיני כל אליך ישברו״, ועשר תיבות בפסוק ״ארץ חטה ושערה״, ועשר תיבות בפסוק ״ויתן לך״.

מניח האדם את שתי ידיו על הפת בשעת הברכה, מפני שיש בהן עשר אצבעות, כנגד עשר מצוות התלויות בפת. ולכן יש עשר תיבות בברכת המוציא, ועשר תיבות בפסוק ״מצמיח חציר לבהמה״, ועשר תיבות בפסוק ״עיני כל אליך ישברו״, ועשר תיבות בפסוק ״ארץ חטה ושערה״, ועשר תיבות בפסוק ״ויתן לך״.

קס״ז:ה׳

לֹא יִבְצַע עַד שֶׁיָּבִיאוּ לְפָנָיו מֶלַח אוֹ לִפְתָּן (פי' רַשִׁ"י כָּל דָּבָר הַנֶּאֱכָל עִם הַפַּת) לְלַפֵּת בּוֹ פְּרוּסַת הַבְּצִיעָה, וְאִם הִיא נְקִיָּה אוֹ שֶׁהִיא מְתֻבֶּלֶת בְּתַבְלִין אוֹ בְּמֶלַח כְּעֵין שֶׁלָּנוּ אוֹ נִתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל פַּת חֲרֵבָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם מִצְוָה לְהַנִּיחַ עַל כָּל שֻׁלְחָן מֶלַח קֹדֶם שֶׁיִּבְצַע, כִּי הַשֻּׁלְחָן דּוֹמֶה לְמִזְבֵּחַ וְהָאֲכִילָה לְקָרְבָּן, וְנֶאֱמַר: עַל כָּל קָרְבָּנְךְ תַּקְרִיב מֶלַח (וַיִּקְרָא ב, יג) (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט) וְהוּא מָגֵן מִן הַפֻּרְעָנֻיּוֹת (תוס' וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין) וְע"ל סוֹף סִימָן ק"ע.

לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן (פירש רש״י: כל דבר הנאכל עם הפת), לטבול בו את פרוסת הבציעה. אבל אם הפת נקייה, או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו, או שנתכוון לאכול פת חרבה – אינו צריך להמתין. הרמ״א מוסיף: ומכל מקום מצוה להניח מלח על כל שולחן לפני שמבצע, כי השולחן דומה למזבח והאכילה לקרבן, ונאמר 'על כל קרבנך תקריב מלח' (בית יוסף בשם שבולי הלקט). והוא מגן מן הפורעניות (תוספות והגהות אשרי, פרק כיצד מברכין); ועיין לעיל סוף סימן ק״ע.

לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן (פירש רש״י: כל דבר הנאכל עם הפת), לטבול בו את פרוסת הבציעה. אבל אם הפת נקייה, או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו, או שנתכוון לאכול פת חרבה – אינו צריך להמתין. הרמ״א מוסיף: ומכל מקום מצוה להניח מלח על כל שולחן לפני שמבצע, כי השולחן דומה למזבח והאכילה לקרבן, ונאמר 'על כל קרבנך תקריב מלח' (בית יוסף בשם שבולי הלקט). והוא מגן מן הפורעניות (תוספות והגהות אשרי, פרק כיצד מברכין); ועיין לעיל סוף סימן ק״ע.

קס״ז:ו׳

יֹאכַל מִיָּד וְלֹא יָשִׂיחַ בֵּין בְּרָכָה לַאֲכִילָה; וְאִם שָׂח, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה הַשִּׂיחָה בִּדְבָרִים מֵעִנְיַן דְּבָרִים שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו, כְּגוֹן שֶׁבֵּרַךְ עַל הַפַּת וְקֹדֶם שֶׁאָכַל אָמַר הָבִיאוּ מֶלַח אוֹ לִפְתָּן תְּנוּ לִפְלוֹנִי לֶאֱכֹל, תְּנוּ מַאֲכָל לַבְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה לֹא יַפְסִיק כְּלָל (כָּל בּוֹ), וְהָא דְּאִם שָׂח דְּבָרִים בְּטֵלִים צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, הַיְנוּ דַּוְקָא שֶׁשָּׂח קֹדֶם שֶׁאָכַל הַבּוֹצֵעַ, אֲבָל אַחַר כָּךְ לָא הָוֵי שִׂיחָה הֶפְסֵק, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא אָכְלוּ אֲחֵרִים הַמְסֻבִּים, כְּבַר יָצְאוּ כֻּלָּם בַּאֲכִילַת הַבּוֹצֵעַ, כִּי אֵין צְרִיכִים כֻּלָּם לֶאֱכֹל מִן פְּרוּסַת הַבּוֹצֵעַ, רַק שֶׁעוֹשִׂין כֵּן לְחִבּוּב מִצְוָה (רוֹקֵחַ וְאוֹר זָרוּעַ).

יאכל מיד, ולא ידבר בין הברכה לאכילה. ואם דיבר – צריך לחזור ולברך, אלא אם הדיבור היה בדברים שקשורים למאכל שמברכים עליו. כגון שבירך על הלחם ולפני שאכל אמר ׳הביאו מלח או לפתן׳, ׳תנו לפלוני לאכול׳, ׳תנו מאכל לבהמה׳ וכיוצא באלה – אינו צריך לחזור ולברך. הרמ״א מוסיף: ומכל מקום לכתחילה לא יפסיק כלל. ומה שאם דיבר דברים בטלים צריך לחזור ולברך – זה דווקא כשדיבר לפני שאכל הבוצע. אבל אחר כך אין השיחה הפסק, אף על פי ששאר המסובים עדיין לא אכלו: כבר יצאו כולם באכילת הבוצע, כי אין צריכים כולם לאכול מפרוסת הבוצע; רק שעושים כן לחיבוב מצוה.

יאכל מיד, ולא ידבר בין הברכה לאכילה. ואם דיבר – צריך לחזור ולברך, אלא אם הדיבור היה בדברים שקשורים למאכל שמברכים עליו. כגון שבירך על הלחם ולפני שאכל אמר ׳הביאו מלח או לפתן׳, ׳תנו לפלוני לאכול׳, ׳תנו מאכל לבהמה׳ וכיוצא באלה – אינו צריך לחזור ולברך. הרמ״א מוסיף: ומכל מקום לכתחילה לא יפסיק כלל. ומה שאם דיבר דברים בטלים צריך לחזור ולברך – זה דווקא כשדיבר לפני שאכל הבוצע. אבל אחר כך אין השיחה הפסק, אף על פי ששאר המסובים עדיין לא אכלו: כבר יצאו כולם באכילת הבוצע, כי אין צריכים כולם לאכול מפרוסת הבוצע; רק שעושים כן לחיבוב מצוה.

קס״ז:ז׳

רְאוּבֵן שֶׁהָיָה נוֹטֵל יָדָיו לַאֲכִילָה, וְיַעֲקֹב הָיָה מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וְנִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא הַשּׁוֹמְעִים, וְאַחַר כָּךְ נִגֵּב רְאוּבֵן יָדָיו וּבֵרַךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם, לָא הָוֵי הֶפְסֵק וְיוֹצֵא בְּבִרְכַּת יַעֲקֹב, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא.

ראובן נטל את ידיו כדי לאכול. יעקב בירך המוציא והתכוון להוציא ידי חובה את השומעים. אחר כך ניגב ראובן את ידיו ובירך על נטילת ידיים. אין זה נחשב הפסק, וראובן יוצא ידי חובה בברכתו של יעקב. אינו צריך לחזור ולברך המוציא.

ראובן נטל את ידיו כדי לאכול. יעקב בירך המוציא והתכוון להוציא ידי חובה את השומעים. אחר כך ניגב ראובן את ידיו ובירך על נטילת ידיים. אין זה נחשב הפסק, וראובן יוצא ידי חובה בברכתו של יעקב. אינו צריך לחזור ולברך המוציא.

קס״ז:ח׳

שָׁכַח וְאָכַל וְלֹא בֵּרַךְ הַמּוֹצִיא, אִם נִזְכַּר בְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה מְבָרֵךְ, וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁגָּמַר סְעוּדָתוֹ, אֵינוֹ מְבָרֵךְ.

אדם שכח ואכל ולא בירך המוציא. אם נזכר בתוך הסעודה – מברך. ואם לא נזכר עד שגמר את סעודתו – אינו מברך.

אדם שכח ואכל ולא בירך המוציא. אם נזכר בתוך הסעודה – מברך. ואם לא נזכר עד שגמר את סעודתו – אינו מברך.

קס״ז:ט׳

אִם הוּא מְסֻפָּק אִם בֵּרַךְ הַמּוֹצִיא אִם לָאו, אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.

אם הוא מסופק אם ברך המוציא אם לאו, אינו חוזר ומברך.

אם הוא מסופק אם ברך המוציא אם לאו, אינו חוזר ומברך.

קס״ז:י׳

אִם בִּמְקוֹם בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא בֵּרַךְ: שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא מַלְכָּא מַארֵיהּ דְּהַאי פִּתָּא, יָצָא.

אם אדם בירך 'שהכל נהיה בדברו' במקום ברכת המוציא, יצא. וכן אם אמר 'בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא' – כלומר 'ברוך הרחמן, המלך, אדון הלחם הזה' – יצא.

אם אדם בירך 'שהכל נהיה בדברו' במקום ברכת המוציא, יצא. וכן אם אמר 'בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא' – כלומר 'ברוך הרחמן, המלך, אדון הלחם הזה' – יצא.

קס״ז:י״א

אִם הָיוּ שְׁנַיִם אוֹ רַבִּים, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם; וְדַוְקָא הֵסֵבּוּ, שֶׁהוּא דֶּרֶךְ קֶבַע אוֹ בַּעַל הַבַּיִת עִם בְּנֵי בֵיתוֹ דְּהָוֵי כְּהֵסֵבּוּ (טוּר), אֲבָל אִם הָיוּ יוֹשְׁבִים בְּלֹא הֲסִבָּה, כֵּיוָן שֶׁאֵינָם נִקְבָּעִים יַחַד, כָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ; וְאִם אָמְרוּ: נֹאכַל כָּאן אוֹ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, כֵּיוָן שֶׁהֵכִינוּ מָקוֹם לַאֲכִילָתָן, הָוֵי קֶבַע וַאֲפִלּוּ בְּלֹא הֲסִבָּה, וְהָאִדָּנָא שֶׁאֵין אָנוּ רְגִילִים בַּהֲסִבָּה, יְשִׁיבָה דִּידָן בְּשֻׁלְחָן אֶחָד אוֹ בְּלֹא שֻׁלְחָן בְּמַפָּה אַחַת, הָוֵי קְבִיעוּת; וַאֲפִלּוּ לִבְנֵי חֲבוּרָה כַּהֲסִבָּה דִּידְהוּ דָּמִי. וּלְדִידָן, אֲפִלּוּ קָבְעוּ מָקוֹם לַאֲכִילָתָן, אוֹ בַּעַל הַבַּיִת עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ, לֹא מְהָנֵי אֶלָּא אִם כֵּן יָשְׁבוּ בְּשֻׁלְחָן א' אוֹ בְּמַפָּה אַחַת.

אם שניים או רבים אוכלים, אחד מברך לכולם. זה רק כשהסיבו, שזו דרך של סעודה קבועה. הרמ״א מוסיף: או בעל הבית עם בני ביתו, שנחשב כמו הסיבה (טור). אבל אם ישבו בלי הסיבה, כיוון שאינם נקבעים יחד, כל אחד מברך לעצמו. ואם אמרו ״נאכל כאן״ או ״במקום פלוני״, כיוון שהכינו מקום לאכילתם, זה נחשב קבע, ואפילו בלי הסיבה. והאידנא, שאין אנו רגילים בהסיבה, ישיבה שלנו בשולחן אחד, או בלי שולחן במפה אחת, נחשבת קביעות; ואפילו לבני חבורה היא נחשבת כמו ההסיבה שלהם. אבל לדידן, אפילו קבעו מקום לאכילתם, או בעל הבית עם בני ביתו, לא מועיל אלא אם כן ישבו בשולחן אחד או במפה אחת.

אם שניים או רבים אוכלים, אחד מברך לכולם. זה רק כשהסיבו, שזו דרך של סעודה קבועה. הרמ״א מוסיף: או בעל הבית עם בני ביתו, שנחשב כמו הסיבה (טור). אבל אם ישבו בלי הסיבה, כיוון שאינם נקבעים יחד, כל אחד מברך לעצמו. ואם אמרו ״נאכל כאן״ או ״במקום פלוני״, כיוון שהכינו מקום לאכילתם, זה נחשב קבע, ואפילו בלי הסיבה. והאידנא, שאין אנו רגילים בהסיבה, ישיבה שלנו בשולחן אחד, או בלי שולחן במפה אחת, נחשבת קביעות; ואפילו לבני חבורה היא נחשבת כמו ההסיבה שלהם. אבל לדידן, אפילו קבעו מקום לאכילתם, או בעל הבית עם בני ביתו, לא מועיל אלא אם כן ישבו בשולחן אחד או במפה אחת.

קס״ז:י״ב

אִם הָיוּ רוֹכְבִים וְאָמְרוּ: נֹאכַל, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ, שֶׁלֹּא יָרְדוּ מֵהַבְּהֵמוֹת, מִצְטָרְפִין כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, אֲבָל אִם הָיוּ אוֹכְלִים וְהוֹלְכִים, לֹא; וְאִם הָיוּ אוֹכְלִים בְּשָׂדֶה מְפֻזָּרִים וּמְפֹרָדִים, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹכְלִים כֻּלָּם בְּשָׁעָה אַחַת וּמִכִּכָּר אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁלֹּא קָבְעוּ מָקוֹם, וְאוֹכְלִים מְפֻזָּרִים, אֵינָם מִצְטָרְפִין.

אם היו רוכבים ואמרו 'נאכל', אף שכל אחד אוכל מככרו, כיון שלא ירדו מהבהמות מצטרפים, הואיל ועמדו במקום אחד. אבל אם היו אוכלים והולכים – לא. ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים, אף שכולם אוכלים בשעה אחת ומככר אחד, כיון שלא קבעו מקום ואוכלים מפוזרים, אינם מצטרפים.

אם היו רוכבים ואמרו 'נאכל', אף שכל אחד אוכל מככרו, כיון שלא ירדו מהבהמות מצטרפים, הואיל ועמדו במקום אחד. אבל אם היו אוכלים והולכים – לא. ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים, אף שכולם אוכלים בשעה אחת ומככר אחד, כיון שלא קבעו מקום ואוכלים מפוזרים, אינם מצטרפים.

קס״ז:י״ג

הֵיכָא דְּלֹא קָבְעוּ מָקוֹם דְּאָמְרִינַן שֶׁכָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, אִם כִּוֵּן הַמְבָרֵךְ לְהוֹצִיאָם וְהֵם נִתְכַּוְּנוּ לָצֵאת, יָצְאוּ.

כאשר הקבוצה לא קבעה מקום, הדין הוא שכל אחד מברך לעצמו. אף על פי כן, אם המברך התכוון להוציא אותם ידי חובה, והם התכוונו לצאת ידי חובה על ידו, יצאו ידי חובה.

כאשר הקבוצה לא קבעה מקום, הדין הוא שכל אחד מברך לעצמו. אף על פי כן, אם המברך התכוון להוציא אותם ידי חובה, והם התכוונו לצאת ידי חובה על ידו, יצאו ידי חובה.

קס״ז:י״ד

אִם הַמְסֻבִּים רַבִּים, גָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם בּוֹצֵעַ. הַגָּה: אִם הֵם שָׁוִים וְאֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן, מִצְוָה לְהַקְדִּימוֹ; וְאִם הַכֹּהֵן עַם הָאָרֶץ, תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לוֹ; וְאִם הַכֹּהֵן גַּם כֵּן תַּלְמִיד חָכָם, אֶלָּא שֶׁהוּא פָּחוֹת מִן הַשֵּׁנִי, טוֹב לְהַקְדִּימוֹ אֲבָל אֵין חִיּוּב בַּדָּבָר. וע"ל סי' ר"א (וּמָרְדְּכַי פ' בְּנֵי הָעִיר בֵּית יוֹסֵף סי' קל"ה בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א) וְאִם יֵשׁ עִמָּהֶם בַּעַל הַבַּיִת, הוּא בּוֹצֵעַ וַאֲפִלּוּ אִם הָאוֹרֵחַ גָּדוֹל וְהַמְבָרֵךְ יֹאמַר תְּחִלָּה בִּרְשׁוּת מוֹרַי וְרַבּוֹתַי (אוֹר זָרוּעַ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).

אם המסובים רבים, הגדול שבכולם בוצע. הרמ״א מוסיף: אם הם שווים ואחד מהם כהן, מצוה להקדים אותו; ואם הכהן עם הארץ, תלמיד חכם קודם לו; ואם הכהן גם תלמיד חכם, אלא שהוא פחות מן השני, טוב להקדים אותו אבל אין חיוב בדבר. ועיין לעיל סימן ר״א (והמרדכי פרק בני העיר, בית יוסף סימן קל״ה בשם הרשב״א). ואם יש עמהם בעל הבית, הוא בוצע, ואפילו אם האורח גדול. הרמ״א מוסיף: והמברך יאמר תחילה ״ברשות מורי ורבותי״ (אור זרוע, ובית יוסף בשם שבולי לקט).

אם המסובים רבים, הגדול שבכולם בוצע. הרמ״א מוסיף: אם הם שווים ואחד מהם כהן, מצוה להקדים אותו; ואם הכהן עם הארץ, תלמיד חכם קודם לו; ואם הכהן גם תלמיד חכם, אלא שהוא פחות מן השני, טוב להקדים אותו אבל אין חיוב בדבר. ועיין לעיל סימן ר״א (והמרדכי פרק בני העיר, בית יוסף סימן קל״ה בשם הרשב״א). ואם יש עמהם בעל הבית, הוא בוצע, ואפילו אם האורח גדול. הרמ״א מוסיף: והמברך יאמר תחילה ״ברשות מורי ורבותי״ (אור זרוע, ובית יוסף בשם שבולי לקט).

קס״ז:ט״ו

אֵין הַמְסֻבִּין רַשָּׁאִים לִטְעֹם עַד שֶׁיִּטְעֹם הַבּוֹצֵעַ. אֲבָל מֻתָּר לָתֵת לְכָל אֶחָד חֶלְקוֹ קוֹדֵם שֶׁאוֹכֵל הוּא, וְהֵם יַמְתִּינוּ עַד שֶׁיֹּאכַל הוּא (תּוֹס' וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק ג' שֶׁאָכְלוּ); וְאִם כָּל אֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ וְאֵין כֻּלָּם זְקוּקִים לַכִּכָּר שֶׁבְּיַד הַבּוֹצֵעַ, רַשָּׁאִים לִטְעֹם קֹדֶם; וְאִם הוּא שַׁבָּת, צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא לִפְנֵי הַמְסֻבִּים לֶחֶם מִשְׁנֶה חוּץ מִמַּה שֶּׁלִּפְנֵי הַבּוֹצֵעַ, וְאָז יִהְיוּ רַשָּׁאִים לִטְעֹם קֹדֶם הַבּוֹצֵעַ.

המסובים אינם רשאים לטעום עד שהבוצע טועם. הרמ״א מוסיף: אבל מותר לתת לכל אחד את חלקו לפני שהוא אוכל, והם ממתינים עד שיאכל. ואם כל אחד אוכל מהכיכר שלו ואין כולם זקוקים לכיכר שביד הבוצע, רשאים לטעום קודם. ואם הוא שבת, צריך שיהיה לפני המסובים לחם משנה חוץ ממה שלפני הבוצע, ואז רשאים לטעום לפני הבוצע.

המסובים אינם רשאים לטעום עד שהבוצע טועם. הרמ״א מוסיף: אבל מותר לתת לכל אחד את חלקו לפני שהוא אוכל, והם ממתינים עד שיאכל. ואם כל אחד אוכל מהכיכר שלו ואין כולם זקוקים לכיכר שביד הבוצע, רשאים לטעום קודם. ואם הוא שבת, צריך שיהיה לפני המסובים לחם משנה חוץ ממה שלפני הבוצע, ואז רשאים לטעום לפני הבוצע.

קס״ז:ט״ז

אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשַּׁאי לִבְצֹעַ עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי רֹב הָעוֹנִים.

הבוצע אינו רשאי לבצוע עד שייגמר האמן מפי רוב העונים.

הבוצע אינו רשאי לבצוע עד שייגמר האמן מפי רוב העונים.

קס״ז:י״ז

הַבּוֹצֵעַ פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה לַקְּעָרָה לֶאֱכֹל, וְאִם בָּא לַחֲלֹק כָּבוֹד לְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, רַשַּׁאי.

הבוצע מושיט ידו תחילה לקערה, לאכול. ואם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו – רשאי.

הבוצע מושיט ידו תחילה לקערה, לאכול. ואם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו – רשאי.

קס״ז:י״ח

הַבּוֹצֵעַ נוֹתֵן פְּרוּסָה לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְהָאֶחָד נוֹטֵל פְּרוּסָה בְּיָדוֹ, וְאֵין הַבּוֹצֵעַ נוֹתֵן בְּיַד הָאוֹכֵל אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָבֵל. פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ (אֵיכָה א, יז) רֶמֶז לִפְרוּסַת הַמּוֹצִיא שֶׁנּוֹתְנִין בְּיָדוֹ בִּשְׁעַת אֲבֵלוּת (בֵּית יוֹסֵף וְאַבּוּדַרְהַם בְּשֵׁם רַמְבַּ"ם פ"ז מֵהִלְכוֹת בְּרָכוֹת וּתְשׁוּבוֹת הָרַשְׁבָּ"א).

הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד, וכל אחד נוטל פרוסה בידו. הבוצע אינו נותן ביד האוכל אלא אם כן היה אבל. הרמ״א מוסיף: ״פרשה ציון בידיה״ (איכה א, יז) הוא רמז לפרוסת המוציא שנותנים בידו בשעת אבילות; ומביא בשם בית יוסף ואבודרהם, בשם רמב״ם פ״ז מהלכות ברכות, ותשובות הרשב״א.

הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד, וכל אחד נוטל פרוסה בידו. הבוצע אינו נותן ביד האוכל אלא אם כן היה אבל. הרמ״א מוסיף: ״פרשה ציון בידיה״ (איכה א, יז) הוא רמז לפרוסת המוציא שנותנים בידו בשעת אבילות; ומביא בשם בית יוסף ואבודרהם, בשם רמב״ם פ״ז מהלכות ברכות, ותשובות הרשב״א.

קס״ז:י״ט

מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל אֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא לְהוֹצִיא הָאוֹכְלִים, אֲבָל לִקְטַנִּים יָכוֹל לְבָרֵךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶם, כְּדֵי לְחַנְּכָם בְּמִצְווֹת.

מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא כדי להוציא את מי שאוכלים. אבל לקטנים הוא יכול לברך, אף על פי שאינו אוכל עמהם, כדי לחנך אותם במצוות.

מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא כדי להוציא את מי שאוכלים. אבל לקטנים הוא יכול לברך, אף על פי שאינו אוכל עמהם, כדי לחנך אותם במצוות.

קס״ז:כ׳

אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁהוּא חַיָּב לֶאֱכֹל פַּת, לֹא יְבָרֵךְ לוֹ חֲבֵרוֹ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, אִם אֵינוֹ אוֹכֵל; וְלֹא שָׁרֵי לְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ טוֹעֵם, אֶלָּא בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא דְּמַצָּה בְּלֵיל רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וּבִרְכַּת הַיַּיִן דְּקִדּוּשׁ, בֵּין שֶׁל לַיְלָה בֵּין שֶׁל יוֹם. הַגָּה: וְיֵשׁ לֶאֱכֹל הַפְּרוּסָה שֶׁבָּצַע עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל פַּת אַחֵר, שֶׁתְּהֵא נֶאֱכֶלֶת לְתֵאָבוֹן, וְהוּא מִשּׁוּם חִבּוּב מִצְוָה (אָגוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).

אפילו בשבת, שאדם חייב לאכול פת, חברו לא יברך לו ברכת המוציא אם אינו אוכל. ואסור לברך לאחרים אף על פי שאינו טועם, חוץ מברכת המוציא של מצה בליל ראשון של פסח, וברכת היין של קידוש, בין של לילה בין של יום. הרמ״א מוסיף: יש לאכול את הפרוסה שבצע עליה לפני שאוכל פת אחרת, כדי שתיאכל בתאבון, והוא משום חיבוב מצוה.

אפילו בשבת, שאדם חייב לאכול פת, חברו לא יברך לו ברכת המוציא אם אינו אוכל. ואסור לברך לאחרים אף על פי שאינו טועם, חוץ מברכת המוציא של מצה בליל ראשון של פסח, וברכת היין של קידוש, בין של לילה בין של יום. הרמ״א מוסיף: יש לאכול את הפרוסה שבצע עליה לפני שאוכל פת אחרת, כדי שתיאכל בתאבון, והוא משום חיבוב מצוה.

טקסטים

  • עברית: Torat Emet 363 · רישיון: PD

לאן עכשיו

להמשיך לקרוא