ישעיהו כ״ד:א׳-ט״ו

הנה ה' בוקק הארץ ובולקה. הרי נבואה זו פורענות לישראל לפי שניבא להם נחמה זו והם עתידים לראות לפניה צרה רבה לכך אמר להם לא לכם אני אומר שתירשוה כי הנה הקב"ה בוקק ובולק אתכם והנותרים מכם ליום הגאולה המה ישאו קולם ירונו זהו סוף הענין ולהם נבאתי הנבואה הטובה:

בוקק. מרוקן:

ובולקה. מחריבה:

ועוה פניה. והבהיל חשוביה עוה ל' נעותי משמע (לעיל כא):

תוספת, והיה כעם ככהן. לא כשאר הולכי דרכים שהאדון מוליכו עבדו והגבירה מוליכה שפחתה האדון נכבד והעבד נקלה הגביר' נכבדת והשפחה נקלית אבל כשהשבאי מוליך השבויים הכל שוין לפניו:

כקונה כמוכר. בזמן שהעם יושב על נחלתו לבטח הקונה שמח והמוכר עצב שלא ישוב ממכרו אבל כשהשבאי מוליכם הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל וכן כמלוה כלוה שניהם שוים שהלוה אין לו לפרוע והמלוה אם לא הלוה לזה היה השבאי נוטלו כמו כן כנושה כאשר נושה בו לוה נופל בכסף ונושה נופל בכל שאר דברים כגון יין ושמן ותבואה ודבש כדכתיב (דברים כ״ד:י׳) כי תשה ברעך משאת מאומה ע"כ:

הבוק תבוק. תתרוקן:

הבוז תבוז. ל' בזה ושלל:

נבלה. כמו (ירמיהו ח׳:י״ג) והעלה נבל ל' כמש ותשות כח:

אומללה. ל' שפלות כמו היהודים האמללים (נחמיה ה' ג):

תבל. היא א"י שהיא מתובלת במצות הרבה:

מרום עם הארץ. גאון עם הארץ:

והארץ חנפה. כמין חניפות עושה עשב ואינו עושה קמה מראה קמה ואין חטין בקשיה:

תחת יושביה. בשביל יושביה:

ברית עולם. היא התורה שקיבלו בברית:

על כן אלה. בעון שבועת שוא:

חרו. ל' יבש וצמא בחום חורב כמו נחר מפוח (ירמיה ו):

משוש תפים. שהייתם אומרים הנה ששון ושמחה (לעיל כב):

קרית תוהו. כשתשבר נקראת קרית תהו:

מבוא. מלבוא לתוכה איש:

ערבה. החשיכה:

משוש הארץ. היא ירושלים:

ושאיה יוכת שער. על ידי שאיית גלמוד שיהו הבתים שואין מאין יושב יוכתו השערים ע"י מזיקין:

כי כה. ישארו ישראל בקרב העמים אחד בעיר ושנים במשפחה:

כנוקף זית. המשאיר גרגרים בראש אמיר:

המה ישאו קולם. לאותו המעט הנשאר תבא הטובה שנבאתי למעלה:

צהלו מים. יותר ממה שצהלו על הים בגאולת מצרים:

על כן בארים. ת"י במיתי נהורא לצדיקיא על שתי (ס"א מאורות) של גאולת בבל ושל אדום ומנחם אמר אורים לשון נקיעים וסעיפים שהיו בורחים שם וכן אור כשדים (בראשית יא) בקעת כשדים, וכן מאורת צפעוני (לעיל יא) נקע חור מעונתו: