בבא בתרא קי״ב א

וְכִי מִנַּיִן לְיָאִיר שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לִשְׂגוּב? מְלַמֵּד שֶׁנָּשָׂא יָאִיר אִשָּׁה וּמֵתָה, וִירָשָׁהּ.

מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא, בְּסִבַּת הַבֵּן קָא קָפֵיד קְרָא, אֲבָל בַּעַל לָא יָרֵית – תָּא שְׁמַע: ״וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה לְמַטֶּה״.

וְכִי תֵּימָא, לַעֲבוֹר עָלָיו בְּלָאו וַעֲשֵׂה – תָּא שְׁמַע: ״לֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר״.

וְכִי תֵּימָא, לַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין וַעֲשֵׂה – תָּא שְׁמַע: ״וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן מֵת וְגוֹ׳״.

וְכִי תֵּימָא, אֶלְעָזָר הוּא דִּנְסֵיב אִיתְּתָא וּמֵתָה, וְיַרְתַהּ פִּנְחָס – תָּא שְׁמַע: ״וּשְׂגוּב הוֹלִיד אֶת יָאִיר וְגוֹ׳״.

וְכִי תֵּימָא, הָתָם נָמֵי הָכִי הוּא – אִם כֵּן, תְּרֵי קְרָאֵי לְמָה לִי?

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: מִמַּאי? דִּלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: בַּעַל לָא יָרֵית; וּקְרָאֵי – בְּסִבַּת הַבֵּן, כִּדְשַׁנִּינַן; וְיָאִיר, דִּזְבַן מִיזְבָּן; וּפִנְחָס נָמֵי, דִּזְבַן מִיזְבָּן!

אֲמַר לֵיהּ: פִּנְחָס דִּזְבַן מִיזְבָּן לָא מָצֵית אָמְרַתְּ; דְּאִם כֵּן, נִמְצֵאת שָׂדֶה חוֹזֶרֶת בַּיּוֹבֵל, וְנִמְצָא צַדִּיק קָבוּר בְּקֶבֶר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.

אֶלָּא אֵימָא דִּנְפַלָה לֵיהּ מִשְּׂדֵה חֲרָמִים!

אָמַר אַבָּיֵי: סוֹף סוֹף, הָא קָא מִתְעַקְרָא נַחֲלָה מִשִּׁבְטָא דְאִימָּא לְשִׁבְטָא דְאַבָּא!

וּמִמַּאי? וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, שֶׁכְּבָר הוּסַבָּה! אֲמַר לֵיהּ: ״שֶׁכְּבָר הוּסַבָּה״ לָא אָמְרִינַן.

אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אָשֵׁי: אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שֶׁכְּבָר הוּסַבָּה, הַיְינוּ דְּמִתּוֹקְמָא קְרָא בֵּין בְּסִבַּת הַבֵּן, בֵּין בְּסִבַּת הַבַּעַל.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא אָמְרִינַן שֶׁכְּבָר הוּסַבָּה, כִּי מִינַּסְבָא לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ, מַאי הָוֵה? הָא מִתְעַקְרָא נַחֲלָה מִשִּׁבְטָא דְאִימָּא לְשִׁבְטָא דְאַבָּא!

דְּמַנְסְבִינַן לַהּ לְגַבְרָא דַּאֲבוּהִי מִשִּׁבְטָא דַאֲבוּהָ וְאִימֵּיהּ מִשִּׁבְטָא דְּאִימֵּיהּ.