בבא בתרא קי״ב ב

אִי הָכִי, הַאי ״לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ וְאִמָּהּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אִי כְּתִיב הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ אִיפְּכָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

תַּנְיָא בְּסִבַּת הַבֵּן, וְתַנְיָא בְּסִבַּת הַבַּעַל; תַּנְיָא בְּסִבַּת הַבֵּן: ״וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה״ – בְּסִבַּת הַבֵּן הַכָּתוּב מְדַבַּר.

אַתָּה אוֹמֵר: בְּסִבַּת הַבֵּן; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּסִבַּת הַבַּעַל? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר״, הֲרֵי בְּסִבַּת הַבַּעַל אָמוּר; הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה״ – בְּסִבַּת הַבֵּן הַכָּתוּב מְדַבֵּר.