קריאה: המקור · עברית פשוטההמקור · עברית פשוטההמקור בלבדהמקור עם פירוש המילים · עברית פשוטההמקור עם פירוש המילים · עברית פשוטההמקור עם פירוש המילים בלבדעברית פשוטה בלבדעברית פשוטה בלבדמתחיליםממשיכיםזה לצד זה

ללמוד עם:

הקישו על מילה מסומנת או על כפתור כדי לפתוח.

ל״ה א:א׳

מַתְנִי׳ כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּירוֹת? עַל פֵּירוֹת הָאִילָן הוּא אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״, חוּץ מִן הַיַּיִן, שֶׁעַל הַיַּיִן הוּא אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן״. וְעַל פֵּירוֹת הָאָרֶץ הוּא אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, חוּץ מִן הַפַּת, שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר: ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״. וְעַל הַיְּרָקוֹת הוּא אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים״.

איך מברכים על הפירות? על פירות האילן אומרים ״בורא פרי העץ״, חוץ מן היין, שעל היין אומרים ״בורא פרי הגפן״. על פירות הארץ אומרים ״בורא פרי האדמה״, חוץ מן הפת, שעל הפת אומרים ״המוציא לחם מן הארץ״. על הירקות אומרים ״בורא פרי האדמה״. רבי יהודה אומר ״בורא מיני דשאים״.

איך מברכים על הפירות? על פירות האילן אומרים ״בורא פרי העץ״, חוץ מן היין, שעל היין אומרים ״בורא פרי הגפן״. על פירות הארץ אומרים ״בורא פרי האדמה״, חוץ מן הפת, שעל הפת אומרים ״המוציא לחם מן הארץ״. על הירקות אומרים ״בורא פרי האדמה״. רבי יהודה אומר ״בורא מיני דשאים״.

ל״ה א:ב׳

גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה׳״, מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִים בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. מִכָּאן אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּטְעוֹם כְּלוּם קוֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ.

הגמרא שואלת: מהיכן הדברים האלה, הברכות שאומרים על האוכל? כמו ששנו חכמים: הפסוק אומר ״קודש הלולים לה׳״. זה מלמד שהאוכל טעון ברכה לפניו ולאחריו. מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך.

הגמרא שואלת: מהיכן הדברים האלה, הברכות שאומרים על האוכל? כמו ששנו חכמים: הפסוק אומר ״קודש הלולים לה׳״. זה מלמד שהאוכל טעון ברכה לפניו ולאחריו. מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך.

ל״ה א:ג׳

וְהַאי ״קֹדֶשׁ הִלּוּלִים״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ חַד דְּאָמַר רַחֲמָנָא אַחֲלֵיהּ וַהֲדַר אִכְלֵיהּ. וְאִידָךְ דָּבָר הַטָּעוּן שִׁירָה, טָעוּן חִלּוּל, וְשֶׁאֵינוֹ טָעוּן שִׁירָה, אֵין טָעוּן חִלּוּל. וְכִדְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים״, אִם אֲנָשִׁים מְשַׂמֵּחַ, אֱלֹהִים בַּמֶּה מְשַׂמֵּחַ? מִכָּאן שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן!

הגמרא שואלת: וכי הפסוק ״קודש הלולים״ בא רק בשביל זה? הפסוק הזה נצרך לדבר אחד: שאמר הקב״ה פדה אותו ואחר כך אכול אותו. ולעניין השני: דבר שטעון שירה טעון חילול, ושאינו טעון שירה אינו טעון חילול. וזה כפי שאמר רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן, שאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מניין שאין אומרים שירה אלא על היין? שנאמר שהגפן אמרה להם: החדלתי את תירושי, המשמח אלוקים ואנשים. אם הוא משמח אנשים, במה הוא משמח אלוקים? מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין.

הגמרא שואלת: וכי הפסוק ״קודש הלולים״ בא רק בשביל זה? הפסוק הזה נצרך לדבר אחד: שאמר הקב״ה פדה אותו ואחר כך אכול אותו. ולעניין השני: דבר שטעון שירה טעון חילול, ושאינו טעון שירה אינו טעון חילול. וזה כפי שאמר רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן, שאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מניין שאין אומרים שירה אלא על היין? שנאמר שהגפן אמרה להם: החדלתי את תירושי, המשמח אלוקים ואנשים. אם הוא משמח אנשים, במה הוא משמח אלוקים? מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין.

ל״ה א:ד׳

הָנִיחָא לְמַאן דְּתָנֵי ״נֶטַע רְבָעִי״. אֶלָּא לְמַאן דְּתָנֵי ״כֶּרֶם רְבָעִי״ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִתְּמַר רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי, חַד תָּנֵי ״כֶּרֶם רְבָעִי״, וְחַד תָּנֵי ״נֶטַע רְבָעִי״.

הגמרא אומרת: זה מסתדר למי ששונה ׳נטע רבעי׳. אבל למי ששונה ׳כרם רבעי׳, מה יש לומר? כדאתמר: רבי חייא ורבי שמעון בר רבי — אחד שנה ׳כרם רבעי׳ ואחד שנה ׳נטע רבעי׳.

הגמרא אומרת: זה מסתדר למי ששונה ׳נטע רבעי׳. אבל למי ששונה ׳כרם רבעי׳, מה יש לומר? כדאתמר: רבי חייא ורבי שמעון בר רבי — אחד שנה ׳כרם רבעי׳ ואחד שנה ׳נטע רבעי׳.

ל״ה א:ה׳

וּלְמַאן דְּתָנֵי ״כֶּרֶם רְבָעִי״ הָנִיחָא אִי יָלֵיף גְּזֵרָה שָׁוָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״וּתְבוּאַת הַכָּרֶם״. מָה לְהַלָּן כֶּרֶם, אַף כָּאן כֶּרֶם. אִייַּתַּר לֵיהּ חַד ״הִלּוּל״ לִבְרָכָה.

ל״ה א:ו׳

וְאִי לָא יָלֵיף גְּזֵרָה שָׁוָה, בְּרָכָה מְנָא לֵיהּ? וְאִי נָמֵי יָלֵיף גְּזֵרָה שָׁוָה, אַשְׁכְּחַן לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן?

הגמרא שואלת: ואם אינו לומד בגזירה שווה, מניין לו הברכה? ועוד, גם אם לומד בגזירה שווה, הרי מצאנו מקור לברכה שלאחר האכילה; ברכה שלפני האכילה מניין?

הגמרא שואלת: ואם אינו לומד בגזירה שווה, מניין לו הברכה? ועוד, גם אם לומד בגזירה שווה, הרי מצאנו מקור לברכה שלאחר האכילה; ברכה שלפני האכילה מניין?

ל״ה א:ז׳

הָא לָא קַשְׁיָא, דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר: כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ מְבָרֵךְ, כְּשֶׁהוּא רָעֵב — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.

אין זו קושיה: הדבר נלמד בקל וחומר. אם הוא מברך כשהוא שבע, הרי כשהוא רעב — לא כל שכן.

אין זו קושיה: הדבר נלמד בקל וחומר. אם הוא מברך כשהוא שבע, הרי כשהוא רעב — לא כל שכן.

ל״ה א:ח׳

אַשְׁכְּחַן כֶּרֶם, שְׁאָר מִינִין מִנַּיִן?

הגמרא אומרת: מצאנו מקור לכרם. מאין נלמד הדבר לשאר המינים?

הגמרא אומרת: מצאנו מקור לכרם. מאין נלמד הדבר לשאר המינים?

ל״ה א:ט׳

דְּיָלֵיף מִכֶּרֶם: מָה כֶּרֶם דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה וְטָעוּן בְּרָכָה, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה — טָעוּן בְּרָכָה.

הגמרא משיבה: לומדים זאת מן הכרם. מה הכרם הוא דבר שנהנה ממנו וטעון ברכה, אף כל דבר שנהנה ממנו טעון ברכה.

הגמרא משיבה: לומדים זאת מן הכרם. מה הכרם הוא דבר שנהנה ממנו וטעון ברכה, אף כל דבר שנהנה ממנו טעון ברכה.

ל״ה א:י׳

אִיכָּא לְמִפְרַךְ: מָה לְכֶרֶם שֶׁכֵּן חַיָּיב

אִיכָּא לְמִפְרַךְ: מָה לְכֶרֶם שֶׁכֵּן חַיָּיב

הגמרא מעלה קושיה: אפשר לסתור את ההוכחה. הכרם שונה משאר המאכלים, מפני שהוא חייב בעוללות. לכן אין ללמוד מהכרם לשאר המאכלים.

הגמרא מעלה קושיה: אפשר לסתור את ההוכחה. הכרם שונה משאר המאכלים, מפני שהוא חייב בעוללות. לכן אין ללמוד מהכרם לשאר המאכלים.

ל״ה א:י״א

קָמָה תּוֹכִיחַ. מָה לְקָמָה שֶׁכֵּן חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה!

הגמרא מציעה: הקמה תוכיח. אחר כך היא מקשה: מה מיוחד בקמה, שהיא חייבת בחלה? החיוב הזה מיוחד לקמה.

הגמרא מציעה: הקמה תוכיח. אחר כך היא מקשה: מה מיוחד בקמה, שהיא חייבת בחלה? החיוב הזה מיוחד לקמה.

ל״ה א:י״ב

כֶּרֶם יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן: דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה וְטָעוּן בְּרָכָה, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה — טָעוּן בְּרָכָה.

הכרם יכול להוכיח. הדין חזר: צד זה אינו כצד זה, וצד זה אינו כצד זה. הצד השווה שבהן: דבר שנהנים ממנו וטעון ברכה. אף כל דבר שנהנים ממנו טעון ברכה.

הכרם יכול להוכיח. הדין חזר: צד זה אינו כצד זה, וצד זה אינו כצד זה. הצד השווה שבהן: דבר שנהנים ממנו וטעון ברכה. אף כל דבר שנהנים ממנו טעון ברכה.

ל״ה א:י״ג

מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן יֵשׁ בּוֹ וְאָתֵי נָמֵי זַיִת דְּאִית בֵּיהּ צַד מִזְבֵּחַ.

מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן יֵשׁ בּוֹ וְאָתֵי נָמֵי זַיִת דְּאִית בֵּיהּ צַד מִזְבֵּחַ.

הגמרא מקשה: מה מיוחד בצד השווה שבהן? אולי זה שיש בו צד מזבח. ואם כך, אפשר להביא גם זית, שיש בו צד מזבח.

הגמרא מקשה: מה מיוחד בצד השווה שבהן? אולי זה שיש בו צד מזבח. ואם כך, אפשר להביא גם זית, שיש בו צד מזבח.

ל״ה א:י״ד

וְזַיִת מִצַּד מִזְבֵּחַ אָתֵי? וְהָא בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ ״כֶּרֶם״, דִּכְתִיב ״וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זָיִת״. אָמַר רַב פָּפָּא: ״כֶּרֶם זַיִת״ אִקְּרֵי, ״כֶּרֶם״ סְתָמָא לָא אִקְּרֵי.

הגמרא שואלת: וכי הזית נלמד מכך שיש בו צד מזבח? והרי במפורש כתוב בו ׳כרם׳, שנאמר ׳ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית׳. אמר רב פפא: ׳כרם זית׳ איקרי, ׳כרם׳ סתמא לא איקרי.

הגמרא שואלת: וכי הזית נלמד מכך שיש בו צד מזבח? והרי במפורש כתוב בו ׳כרם׳, שנאמר ׳ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית׳. אמר רב פפא: ׳כרם זית׳ איקרי, ׳כרם׳ סתמא לא איקרי.

ל״ה א:ט״ו

מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא: מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד מִזְבֵּחַ! אֶלָּא, דְּיָלֵיף לַהּ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין: מָה שִׁבְעַת הַמִּינִין דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה וְטָעוּן בְּרָכָה, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה טָעוּן בְּרָכָה.

הגמרא אומרת: מכל מקום קשה. מה הצד השווה שבהן? שיש בהן צד מזבח! אלא לומדים זאת משבעת המינים: מה שבעת המינים דבר שנהנה וטעון ברכה, אף כל דבר שנהנה טעון ברכה.

הגמרא אומרת: מכל מקום קשה. מה הצד השווה שבהן? שיש בהן צד מזבח! אלא לומדים זאת משבעת המינים: מה שבעת המינים דבר שנהנה וטעון ברכה, אף כל דבר שנהנה טעון ברכה.

ל״ה א:ט״ז

מָה לְשִׁבְעַת הַמִּינִין שֶׁכֵּן חַיָּיבִין בְּבִכּוּרִים? וְעוֹד: הָתִינַח לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן?

הגמרא מקשה על הלימוד: מה מיוחד בשבעת המינים? שחייבים בביכורים — הרי הלימוד חל רק עליהם. ועוד: אם זה עובד לברכה שלאחר האכילה, מניין הברכה שלפני האכילה?

הגמרא מקשה על הלימוד: מה מיוחד בשבעת המינים? שחייבים בביכורים — הרי הלימוד חל רק עליהם. ועוד: אם זה עובד לברכה שלאחר האכילה, מניין הברכה שלפני האכילה?

ל״ה א:י״ז

הָא לָא קַשְׁיָא דְּאָתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר: כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ מְבָרֵךְ, כְּשֶׁהוּא רָעֵב — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.

הגמרא משיבה לשאלה הקודמת, ״מנין״ לברכה לפני האכילה: אין זה קשה, כי התשובה באה בקל וחומר. אם כשהוא שבע הוא מברך, כשהוא רעב – על אחת כמה וכמה.

הגמרא משיבה לשאלה הקודמת, ״מנין״ לברכה לפני האכילה: אין זה קשה, כי התשובה באה בקל וחומר. אם כשהוא שבע הוא מברך, כשהוא רעב – על אחת כמה וכמה.

ל״ה א:י״ח

וּלְמַאן דְּתָנֵי ״נֶטַע רְבָעִי״, הָא תִּינַח כֹּל דְּבַר נְטִיעָה. דְּלָאו בַּר נְטִיעָה, כְּגוֹן בָּשָׂר בֵּיצִים וְדָגִים מְנָא לֵיהּ? אֶלָּא סְבָרָא הוּא: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה.

הגמרא עוברת לדעה שלומדת את החיוב לברך מן הנטע הרבעי. היא אומרת: זה מתאים לכל דבר שגדל מן הנטיעה. אבל דבר שאינו בן נטיעה, כגון בשר, ביצים ודגים, מניין לו? אלא זה סברא: אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה.

הגמרא עוברת לדעה שלומדת את החיוב לברך מן הנטע הרבעי. היא אומרת: זה מתאים לכל דבר שגדל מן הנטיעה. אבל דבר שאינו בן נטיעה, כגון בשר, ביצים ודגים, מניין לו? אלא זה סברא: אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה.

ל״ה א:י״ט

תָּנוּ רַבָּנַן: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה. וְכׇל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה מָעַל. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? — יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם.

תנו רבנן: אסור לו לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה. וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל. מאי תקנתיה? ילך אצל חכם.

תנו רבנן: אסור לו לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה. וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל. מאי תקנתיה? ילך אצל חכם.

ל״ה א:כ׳

יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם?! מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הָא עֲבַד לֵיהּ אִיסּוּרָא! אֶלָּא אָמַר רָבָא: יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם מֵעִיקָּרָא וִילַמְּדֶנּוּ בְּרָכוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי מְעִילָה.

הגמרא מקשה: ״ילך אצל חכם״ – מה החכם יעשה לו? הרי כבר עשה את האיסור! אלא אמר רבא: ילך אצל חכם מלכתחילה, וילמדנו ברכות, כדי שלא יגיע לידי מעילה.

הגמרא מקשה: ״ילך אצל חכם״ – מה החכם יעשה לו? הרי כבר עשה את האיסור! אלא אמר רבא: ילך אצל חכם מלכתחילה, וילמדנו ברכות, כדי שלא יגיע לידי מעילה.

ל״ה א:כ״א

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ נֶהֱנָה מִקׇּדְשֵׁי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״. רַבִּי לֵוִי רָמֵי: כְּתִיב ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״, וּכְתִיב ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״! לָא קַשְׁיָא כָּאן קוֹדֶם בְּרָכָה,

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה, כאילו נהנה מקודשי שמים, שנאמר: ״לה׳ הארץ ומלואה״. רבי לוי הקשה: כתוב ״לה׳ הארץ ומלואה״, וכתוב ״השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם״. לא קשיא: כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה, כאילו נהנה מקודשי שמים, שנאמר: ״לה׳ הארץ ומלואה״. רבי לוי הקשה: כתוב ״לה׳ הארץ ומלואה״, וכתוב ״השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם״. לא קשיא: כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה.

טקסטים

  • עברית: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · רישיון: CC-BY-NC
  • אנגלית: William Davidson Edition - English · רישיון: CC-BY-NC

לאן עכשיו

להמשיך לקרוא