גיטין צ׳ א

וְהִלְכְתָא: מוּתֶּרֶת לִשְׁנֵיהֶם.

מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא בָּהּ דְּבַר עֶרְוָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר״.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ הִקְדִּיחָה תַּבְשִׁילוֹ – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר״.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו״.

גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״דָּבָר״! אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״עֶרְוַת״!

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: אִם נֶאֱמַר ״עֶרְוַת״ וְלֹא נֶאֱמַר ״דָּבָר״ – הָיִיתִי אוֹמֵר: מִשּׁוּם ״עֶרְוָה״ תֵּצֵא, מִשּׁוּם ״דָּבָר״ לֹא תֵּצֵא; לְכָךְ נֶאֱמַר: ״דָּבָר״. וְאִילּוּ נֶאֱמַר ״דָּבָר״ וְלֹא נֶאֱמַר ״עֶרְוַת״ – הָיִיתִי אוֹמֵר: מִשּׁוּם ״דָּבָר״ – תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר, וּמִשּׁוּם ״עֶרְוָה״ – לֹא תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר; לְכָךְ נֶאֱמַר: ״עֶרְוַת״.

וּבֵית שַׁמַּאי – הַאי ״דָּבָר״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? נֶאֱמַר כָּאן ״דָּבָר״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״דָּבָר״ – ״עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר״; מָה לְהַלָּן בִּשְׁנֵי עֵדִים, אַף כָּאן בִּשְׁנֵי עֵדִים.

וּבֵית הִלֵּל – מִי כְּתִיב ״עֶרְוָה בְּדָבָר״?! וּבֵית שַׁמַּאי – מִי כְּתִיב ״אוֹ עֶרְוָה אוֹ דָּבָר״?!

וּבֵית הִלֵּל – לְהָכִי כְּתִיב: ״עֶרְוַת דָּבָר״; דְּמַשְׁמַע הָכִי, וּמַשְׁמַע הָכִי.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מָצָא אַחֶרֶת: בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? בִּדְרֵישׁ לָקִישׁ – דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״כִּי״ מְשַׁמֵּשׁ בְּאַרְבָּעָה לְשׁוֹנוֹת – אִי, דִּלְמָא, אֶלָּא, דְּהָא.

בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: ״וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו, כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר״ – דְּהָא מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר; וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: ״כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר״ – אִי נָמֵי, מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר.

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: לֹא מָצָא בָּהּ לֹא עֶרְוָה וְלֹא דָּבָר, מַהוּ?

אֲמַר לֵיהּ, מִדְּגַלִּי רַחֲמָנָא גַּבֵּי אוֹנֶס: ״לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כׇּל יָמָיו״ – כׇּל יָמָיו בַּ״עֲמוֹד וְהַחְזֵיר״ קָאֵי; הָתָם הוּא דְּגַלִּי רַחֲמָנָא, אֲבָל הָכָא – מַאי דַּעֲבַד עֲבַד.

אֲמַר לֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לְרָבָא: אִם לִבּוֹ לְגָרְשָׁהּ, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחְתָּיו וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ, מַהוּ? קָרֵי עֲלֵיהּ: ״אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ״.

תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁהַדֵּעוֹת בְּמַאֲכָל, כָּךְ דֵּעוֹת בְּנָשִׁים. יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ כּוֹסוֹ – וְזוֹרְקוֹ, וְאֵינוֹ שׁוֹתֵהוּ; וְזוֹ הִיא מִדַּת פַּפּוּס בֶּן יְהוּדָה, שֶׁהָיָה נוֹעֵל בִּפְנֵי אִשְׁתּוֹ וְיוֹצֵא.

וְיֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ כּוֹסוֹ – וְזוֹרְקוֹ, וְשׁוֹתֵהוּ; וְזוֹ הִיא מִדַּת כׇּל אָדָם, שֶׁמְּדַבֶּרֶת עִם אַחֶיהָ וּקְרוֹבֶיהָ – וּמַנִּיחָהּ.

וְיֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ תַּמְחוּי – מוֹצְצוֹ, וְאוֹכְלוֹ; זוֹ הִיא מִדַּת אָדָם רַע, שֶׁרוֹאֶה אֶת אִשְׁתּוֹ יוֹצְאָה וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ, וְטוֹוָה בַּשּׁוּק,