פסחים ס״ד א

קַשְׁיָא מְלִיקָה אַמְּלִיקָה, קַשְׁיָא הַקְטָרָה אַהַקְטָרָה!

וּלְטַעְמָיךְ, תִּיקְשֵׁי לָךְ הִיא גּוּפָא. דְּקָתָנֵי: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּפֶסַח בִּלְבַד, וַהֲדַר תָּנֵי: אֶחָד הַשּׁוֹחֵט וְאֶחָד הַזּוֹרֵק וְאֶחָד הַמּוֹלֵק וְאֶחָד הַמַּזֶּה!

אֶלָּא: הָא וְהָא רַבִּי שִׁמְעוֹן. מְלִיקָה אַמְּלִיקָה לָא קַשְׁיָא: כָּאן — בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, כָּאן — בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. וְאִידֵּי וְאִידֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא.

הַקְטָרָה אַהַקְטָרָה נָמֵי לָא קַשְׁיָא — תַּנָּאֵי הִיא. דְּאִיכָּא דְּמַקֵּישׁ הַקְטָרָה לִשְׁחִיטָה, וְאִיכָּא מַאן דְּלָא מַקֵּישׁ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַתָּמִיד וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר לָךְ: ״זִבְחִי״ — זֶבַח הַמְיוּחָד לִי, וּמַאי נִיהוּ? תָּמִיד.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דִּכְתִיב ״זִבְחִי״ ״זִבְחִי״ תְּרֵי זִמְנֵי, קְרִי בֵּיהּ: ״זֶבַח, זְבָחַיי״.

לְמַאי הִלְכְתָא פַּלְגִינְהוּ רַחֲמָנָא מֵהֲדָדֵי וְלָא כְּתַב ״זְבָחַיי״? לְמֵימַר: בִּזְמַן דְּאִיכָּא זֶבַח — לָא מִחַיַּיב אַזְּבָחַיי. בִּזְמַן דְּלֵיכָּא זֶבַח — מִחַיַּיב אַזְּבָחַיי.

וּבַמּוֹעֵד לִשְׁמוֹ פָּטוּר וְכוּ׳. טַעְמָא דְּשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, הָא סְתָמָא — פָּטוּר.

אַמַּאי? פֶּסַח בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה שְׁלָמִים הָוֵי! שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ פֶּסַח בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה בָּעֵי עֲקִירָה!

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמְדָּא: נִזְרְקָה מִפִּי חֲבוּרָה, וְאָמְרוּ: כְּגוֹן שֶׁהָיוּ בְּעָלִים טְמֵאֵי מֵת, וְנִדְחִין לְפֶסַח שֵׁנִי, דִּסְתָמֵיהּ לְשׁוּם פֶּסַח קָאֵי.

מַתְנִי׳ הַפֶּסַח נִשְׁחַט בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל״, קָהָל, וְעֵדָה, וְיִשְׂרָאֵל. נִכְנְסָה כַּת הָרִאשׁוֹנָה, נִתְמַלְּאָה הָעֲזָרָה, נָעֲלוּ דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה, תָּקְעוּ הֵרִיעוּ וְתָקְעוּ,

הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, וּבִידֵיהֶם בְּזִיכִי כֶסֶף וּבְזִיכֵי זָהָב. שׁוּרָה שֶׁכּוּלָּהּ כֶּסֶף כֶּסֶף, וְשׁוּרָה שֶׁכּוּלָּהּ זָהָב זָהָב, לֹא הָיוּ מְעוֹרָבִין. וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִים, שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וְיִקָּרֵשׁ הַדָּם.

שָׁחַט יִשְׂרָאֵל, וְקִבֵּל הַכֹּהֵן. נוֹתְנוֹ לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ. וּמְקַבֵּל אֶת הַמָּלֵא, וּמַחֲזִיר אֶת הָרֵיקָן. כֹּהֵן הַקָּרוֹב אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ זוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד.

יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה, וְנִכְנְסָה כַּת שְׁנִיָּה. יָצְתָה שְׁנִיָּה, נִכְנְסָה שְׁלִישִׁית. כְּמַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה כָּךְ מַעֲשֵׂה הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית. קָרְאוּ אֶת הַהַלֵּל. אִם גָּמְרוּ — שָׁנוּ, וְאִם שָׁנוּ — שִׁלֵּשׁוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁלְּשׁוּ מִימֵיהֶם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִימֵיהֶם שֶׁל כַּת שְׁלִישִׁית לֹא הִגִּיעוּ לְ״אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה׳״, מִפְּנֵי שֶׁעַמָּהּ מוּעָטִין.

כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים מְדִיחִים אֶת הָעֲזָרָה שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹס הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבֶת, זְרָקוֹ זְרִיקָה אַחַת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין? אוּנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִים בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִים שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין. כׇּל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט — מַקְלוֹת דַּקִּים וַחֲלָקִים הָיוּ שָׁם, מַנִּיחַ עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵירוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַרְבָּעָה עָשָׂר