סנהדרין י׳ א

״פְּלוֹנִי בָּא עַל אִשְׁתִּי״, הוּא וְאַחֵר מִצְטָרְפִין לְהוֹרְגוֹ, אֲבָל לֹא לְהוֹרְגָהּ.

מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? דִּמְפַלְּגִינַן בְּדִיבּוּרָא? הַיְינוּ הָךְ! מַהוּ דְּתֵימָא: אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ – אָמְרִינַן, אֵצֶל אִשְׁתּוֹ – לָא אָמְרִינַן. קָא מַשְׁמַע לַן.

וְאָמַר רָבָא: ״פְּלוֹנִי בָּא עַל נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה״, וְהוּזַּמּוּ – נֶהֱרָגִין, וְאֵין מְשַׁלְּמִין מָמוֹן. ״בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״, וְהוּזַּמּוּ – נֶהֱרָגִין וּמְשַׁלְּמִין מָמוֹן. מָמוֹן לָזֶה וּנְפָשׁוֹת לָזֶה.

וְאָמַר רָבָא: ״פְּלוֹנִי רָבַע הַשּׁוֹר״ וְהוּזַּמּוּ – נֶהֱרָגִין, וְאֵין מְשַׁלְּמִין מָמוֹן. ״שׁוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״ וְהוּזַּמּוּ – נֶהֱרָגִין, וּמְשַׁלְּמִין מָמוֹן. מָמוֹן לָזֶה, וּנְפָשׁוֹת לָזֶה.

הָא תּוּ לְמָה לִי? הַיְינוּ הָךְ! מִשּׁוּם דְּקָא בָעֵי בַּעְיָא עִילָּוֵיהּ, דְּבָעֵי רָבָא: ״פְּלוֹנִי רָבַע שׁוֹרִי״, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ, וְאֵין אָדָם קָרוֹב אֵצֶל מָמוֹנוֹ? אוֹ דִילְמָא אָמְרִינַן: אָדָם קָרוֹב אֵצֶל מָמוֹנוֹ? בָּתַר דְּבַעְיַאּ הֲדַר פַּשְׁטַהּ: אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ, וְאֵין אָדָם קָרוֹב אֵצֶל מָמוֹנוֹ.

מַכּוֹת בִּשְׁלֹשָׁה כּוּ׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב הוּנָא: אָמַר קְרָא ״וּשְׁפָטוּם״ – שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד. הֲרֵי כָּאן שְׁלֹשָׁה.

אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וְהִצְדִּיקוּ״ – שְׁנַיִם, ״וְהִרְשִׁיעוּ״ – שְׁנַיִם, הֲרֵי כָּאן שִׁבְעָה? הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ כִּדְעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: רֶמֶז לְעֵדִים זוֹמְמִין מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן?

רֶמֶז לְעֵדִים זוֹמְמִין?! וְהָא כְּתִיב: ״כַּאֲשֶׁר זָמַם״! אֶלָּא, רֶמֶז לְעֵדִים זוֹמְמִין שֶׁלּוֹקִין מִנַּיִין? דִּכְתִיב: ״וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע״.

מִשּׁוּם דְּ״הִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע״, ״וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע״? אֶלָּא, עֵדִים שֶׁהִרְשִׁיעוּ אֶת הַצַּדִּיק, וַאֲתוֹ עֵדֵי אַחֲרִינֵי וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק דְּמֵעִיקָּרָא, וְשַׁוִּינְהוּ לְהָנָךְ רְשָׁעִים, ״וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע״.

וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִ״לֹּא תַעֲנֶה״! מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְכׇל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו.

מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? אָמַר אַבָּיֵי: אָתְיָא ״רָשָׁע״ ״רָשָׁע״ מֵחַיָּיבֵי מִיתוֹת. כְּתִיב הָכָא: ״וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע״, וּכְתִיב הָתָם: ״אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת״. מָה לְהַלָּן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, אַף כָּאן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

רָבָא אָמַר: מַלְקוֹת בִּמְקוֹם מִיתָה עוֹמֶדֶת. אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: אִי הָכִי, אוּמְדָּנָא לְמָה לִי? לִמְחֲיֵיהּ, וְאִי מָאֵית – לֵימוּת!

אֲמַר לֵיהּ: אָמַר קְרָא: ״וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ״ – כִּי מָחֵית, אַגַּבָּא דְּחָיֵי מָחֵית. אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל עֶשְׂרִים – אֵין מַכִּין אוֹתוֹ אֶלָּא מַכּוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּלֵּשׁ. וְכַמָּה הֵן? תַּמְנֵי סְרֵי,