סנהדרין ט׳ ב

מָה יַעֲשׂוּ שְׁנֵי אַחִים וְאֶחָד, שֶׁרָאוּ בְּאֶחָד שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ?

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כְּגוֹן שֶׁהִתְרוּ בָּהּ אֲחֵרִים, וְלֹא הִתְרוּ בָּהּ עֵדִים. וְקָמִיפַּלְגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי וְרַבָּנַן, דִּתְנַן: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵינוֹ נֶהֱרָג עַד שֶׁיְּהוּ פִּי שְׁנֵי עֵדָיו מַתְרִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים״.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כְּגוֹן דְּאִיתַּכְחוּשׁ בִּבְדִיקוֹת, וְלָא אִיתַּכְחוּשׁ בַּחֲקִירוֹת.

וְקָמִיפַּלְגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּבֶן זַכַּאי וְרַבָּנַן, דִּתְנַן: מַעֲשֶׂה וּבָדַק בֶּן זַכַּאי בְּעוּקְצֵי תְאֵנִים.

אָמַר רַב יוֹסֵף: הֵבִיא הַבַּעַל עֵדִים שֶׁזִּינְּתָה, וְהֵבִיא הָאָב עֵדִים וֶהֱזִימּוּם לְעֵדֵי הַבַּעַל, עֵדֵי הַבַּעַל נֶהֱרָגִין וְאֵין מְשַׁלְּמִין מָמוֹן.

חָזַר וְהֵבִיא הַבַּעַל עֵדִים, וֶהֱזִימּוּם לְעֵדֵי הָאָב. עֵדֵי הָאָב נֶהֱרָגִין, וּמְשַׁלְּמִין מָמוֹן. מָמוֹן לָזֶה, וּנְפָשׁוֹת לָזֶה.

וְאָמַר רַב יוֹסֵף: ״פְּלוֹנִי רְבָעוֹ לְאוֹנְסוֹ״ – הוּא וְאַחֵר מִצְטָרְפִין לְהׇרְגוֹ.

״לִרְצוֹנוֹ״ – רָשָׁע הוּא, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״אַל תָּשֶׁת רָשָׁע עֵד״. רָבָא אָמַר: אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ, וְאֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע.

אָמַר רָבָא: