תמורה כ״ו ב

כַּיּוֹצֵא בָּהּ. שְׁמַע מִינָּה תְּלָת: שְׁמַע מִינָּה קְדוּשַּׁת דָּמִים (נִדְחָה) [מְדַחָה].

וּשְׁמַע מִינָּה, בַּעֲלֵי (מוּמִין) [חַיִּים] נִדְחִין, וּשְׁמַע מִינַּהּ דִּיחוּי מֵעִיקָּרוֹ הָוֵי דִּיחוּי.

אָמַר אַבָּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים הֵיכָא דְּאָמַר ״חֶצְיָהּ עוֹלָה וְחֶצְיָהּ מַעֲשֵׂר״ — דִּבְרֵי הַכֹּל עוֹלָה קְרֵיבָה.

הֵיכָא דְּאָמַר ״חֶצְיָהּ תְּמוּרָה וְחֶצְיָהּ מַעֲשֵׂר״, מַאי?

תְּמוּרָה קְרֵיבָה, שֶׁכֵּן נוֹהֶגֶת בְּכׇל הַקֳּדָשִׁים, אוֹ דִלְמָא מַעֲשֵׂר קְרֵיבָה, שֶׁכֵּן מַקְדִּישׁ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו? תֵּיקוּ.

מַתְנִי׳ ״הֲרֵי זוֹ תַּחַת זוֹ״, ״תְּמוּרַת זוֹ״, ״חֲלִיפַת זוֹ״ — הֲרֵי זוֹ תְּמוּרָה. ״זוֹ מְחוּלֶּלֶת עַל זוֹ״ — אֵין זוֹ תְּמוּרָה.

וְאִם הָיָה הֶקְדֵּשׁ בַּעַל מוּם — יוֹצֵא לְחוּלִּין, וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דָּמִים.

גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּתַחַת לִישָּׁנָא דְּאַתְפּוֹסֵי הוּא, וּרְמִינְהוּ: קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, אָמַר ״חֲלִיפַת זוֹ״ ״תְּמוּרַת זוֹ״ — לֹא אָמַר כְּלוּם.

״תַּחַת זוֹ״, ״מְחוּלֶּלֶת עַל זוֹ״ — דְּבָרָיו קַיָּימִין.

וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לִישָּׁנָא דְּאִיתְּפוֹסֵי הִיא, מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא?

אָמַר אַבָּיֵי: ״תַּחַת״ מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לִישָּׁנָא דְּאִיתְּפוֹסֵי וְלִישָּׁנָא דְּאַחוֹלֵי. לִישָּׁנָא דְּאַתְפּוֹסֵי, דִּכְתִיב: