מאירי על קידושין י״ז

חלה העבד ונתבטל ממלאכתו מצד חליו אם חולי כבד עד שנתבטל מכל מלאכה כל שחלה שלש לבד שהוא חצי זמנו אינו משלים הואיל וימי עבודתו עולין כימי בטולו אבל אם חלה יותר משלש משלים כל ימי החולי אף עקר השלש ואין אומרין כבר נמחלו השלש אלא משלימן והדבר דומה לשתות של אונאה שמחזיר אף הפחות מן השתות ואין אומרין כבר נמחל ויש חולקין בזו לומר שאינו משלים אלא היתר מן השלש ואם לא חלה חולי כבד עד שיתבטל מכל מלאכה אלא שעשה מלאכה קלה כגון מעשה מחט וכיוצא בו אפילו חלה כל שש אינו משלים וכל הראוי להשלים אם פגע בו יובל אינו משלים על הדרך שביארנו בברח:

ברח וחלה בבריחתו דנין אותו אחר הברחה ומשלים ולא סוף דבר שברח תחלה שהאדון יכול לומר לו אלו היית כאן לא נחלית אלא אף בחלה תחלה שאף בזו האדון אומר לו אלו היית אצלי נתרפאת מהר וכן היא שנויה בהדיא בתלמוד המערב ולשונם בזה ברח ואחר כך חלה משלים דאמר ליה אלו היית גבאי לא איבאישת חלה ואחר כך ברח משלים דאמר ליה אלו הוית גבאי אינשמת בפריע לא היה זמן עבודתו אלא ארבעה שנים סמוך ליובל וחלה שתי שנים יראה לכאורה שאינו חייב להשלים שהרי ימי עבודתו עולין לשיעור ימי בטולו ומכל מקום יש אומרים שכל שלא עבד שלש משלים וכן נראה דעת גדולי המחברים שהביאוה מדכתיב כשכיר כתושב יהיה עמך וסתם שכירות שלש שנים:

כבר ביארנו שמצות עשה להעניק עבד עברי ואף אמה העבריה שמכרה אביה בכלל זה שנאמר ואף לאמתך תעשה כן ואי אפשר לומר על הרציעה שאין אמה נרצעת אם כן מה תלמוד לומר תעשה כן להענק ומפני שאין בית דין מוכרין אותה בגניבתה הוצרך ללמד שביציאתה מאדון במכירת אביה מעניק לה:

ובמה מעניקין בדברים שמתברכין מחמת עצמן כמו שהוזכר בתורה מצאנך מגרנך ומיקבך והדומים לאלו אבל כספים שאין מתברכין מחמת עצמן אלא דרך סחורה והתעסקות וכן הבגדים אינו חייב ליתן לו מהם:

וכמה שעור הענק לעין בינונית שיעור שלשים סלעים כשעור שלשים של עבד ואינו טעון ליתן לו מכל מין ומין אלא אם רצה ממין אחד אם רצה ממינים הרבה כל שיעשה בין הכל שלשים סלע יצא ידי חובה ולא סוף דבר שמצוה בכך כשנתברך הבית בגללו אלא אפילו לא נתברך הבית בגללו אם כן למה נאמר אשר ברכך הכל לפי הברכה תן לו ר"ל שאם נתברך הרבה בגללו יש לו להשגיח על כך:

ולענין ביאור סוגיא זה שאמרו בשלמא לר' מאיר הינו דכתוב צאן גרן ויקב כך פירושו הואיל והוא למד גזרה שוה מחמש סלעים של בכור אלו לא כתב שלשה מינין לא היה שיעור הענק אלא חמש סלעים ועכשו שכתב שלשה מינין נעשה שיעור הענק ט"ו סלעים אלא לר' יהודה ור' שמעון הואיל ועקר הגזרה שוה משלשים לר' יהודה ומחמשים לר' שמעון מה הוצרך הכתוב להזכיר שלשה מינין הואיל ורשאי ליתן אפילו ממין אחד:

כבר ביארנו בעבד עברי שעובד את הבן אבל אם לא הניח האדון בן אינו עובד לא את הבת ולא את האח וכל שכן שאר יורשים והנרצע והנמכר לגוי או לגר ואמה העבריה אינן עובדין אפילו את הבן:

והבן קם תחת אביו ליעוד ר"ל שאם רצה האדון ליעד אמה העבריה לעצמו מיעדה ואין צריך לקידושין אחרים אלא שאומר לה אפילו בסוף שש הרי את מקדשת לי בכסף שקבל אביך בדמיך ואם רצה ליעדה לבנו אף הוא אינו צריך לקידושין אחרים אלא אומר לה האב הרי את מקדשת לבני בכסף שקבל אביך בדמיך אבל אחר אינו מיעד אפילו אחיו של אדון אלא אם נתפייס עם אביה בכך לקדשה מתחלה:

וכן קם הבן תחת אביו לשדה אחזה ולא האח כיצד המקדיש שדה אחזה יכול המקדיש לפדותה לחשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף והדמים נופלים לבדק הבית הגיע היובל ולא גאלה הכהנים נותנים דמיה לבדק הבית שלא להיות הקדש יוצא בלא פדיון והשדה מתחלקת להם מכרה הגזבר לאחר הבעלים פודין מיד הלוקח כמיד הגזבר ואם הגיע היובל ולא פדאה יוצאה לכהנים ואין צריכין ליתן בה דמים שכבר נפדית ואפילו גאלוה אחיו של מקדש או אחד מקרוביו הדין בה כן ואפילו בתו שכך למדנוה בערכין הואיל ולענין נחלה כאחר דמי אף לענין שדה אחזה כן וכן בעבד עברי כמו שכתבנו אע"פ שיש מפקפקין בה אבל אם גאלה בנו של מקדיש חוזרת לאביו ביובל ומלשון גדולי הרבנים איפשר שיראה לך שתכף שמכרה הגזבר לאחר הופקעה זכות הבעלים עד שאין בידם עוד לגאלה ואין זה כלום:

לענין ביאור הסוגיא צריך שתדע דרך הקדמה שיש דברים שמצינו בהם בתורה שהבן קודם בה לאח לגמרי שאין לאח בה שום זכות אף במקום שאין בן והוא הייעוד ויש דבר שמצינו בו זכות לאח ולא לבן כלל והוא היבום ונמצאו הבן והאח שוים במדרגות של זה על זה אלא שמדרגת הבן גדולה יותר שזכותו מתפשט אף במקום שיש אח וזכות האח אינו מתפשט אלא במקום שאין בן ויש דברים שלא ביארה התורה בהדיא בזכותם אם לבן אם לאח כגון שדה אחזה ועבד עברי ואנו מזכים בהם את הבן כמו שביארנו הואיל ומצינו מדרגת זכותו גדולה יותר ואף לענין נחלה הבן שמת והניח זרע ויש לו אב אין ספק שזרעו קודם ואפילו בת קודמת לאב אבל אם אין לו זרע ומניח אח ואב שהיה לנו לספק בכך אעפ"כ האב קודם כך למדנו במקראות שבסדר נחלה שארו זה האב ואע"פ שלא נכתב בתורה ונתתם את נחלתו לשארו עד סוף כל היורשים ר"ל שאין לו בן ולא בת ולא אח ולא אחי האב לא נכתבו כסדר והיה לו לכתוב ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לשארו ר"ל לאביו ושמא תאמר הואיל והמקראות צריכים לישבם העמד האב לירש אפילו במקום בן כלומר איש כי ימות ושאר אין לו ונתתם את נחלתו לבנו ומה ענין לרבות את הבן לעשותו קרוב במקום אב ולמעט את האח שלא לעשותו קרוב במקום אב ואם מפני שהבן יורש קודם לאח הרי מכל מקום אח יורש במקום שאין בן ואם כן כשאין בן מיהא יהא קודם לאב זו היא שביארנו שכל שלא נתברר הזכות למי מזכין את הבן ולמדת שכל שאנו מזכין את הבן אינו אלא ממה שמדרגתו גדולה כמו שביארנו והוא שאמרו כלום יש יבום אלא במקום שאין בן וכו' ולא מטעם שמצינו בבן מדרגות הרבה מבאח כגון שדה אחזה ונחלה שאף אלו מטעם זה זכינו בהם את הבן שאף הנחלה לא מצינו הבן קרוב לירש במקום אב יותר מן האח אלא שאנו מזכין לו מדין שמדרגת האח אינה אלא שלא במקום בן אבל בפירוש לא מצינו לבן אלא ייעוד וכנגדו מצינו באח יבום ונמצאו אחת אל אחת אלא שאותה של בן גדולה כמו שהזכרנו:

הגוי אע"פ שהוא מעובדי האלילים ומן האמונות הקדומות שלא היו גדורות בדרכי הדתות הרי הוא בכלל ירושה של תורה ויורש את אביו ושאר מורישיו ואין אומרין שיהא כל המחזיק בהן זוכה בהן אלא כל המחזיק בהן צריך להחזיר וכל שהוא מעכב הרי הוא גזל בידו והרי גזילו אסור כמו שהתבאר בבבא קמא ואף אנו אם בא לפנינו לדין מוציאין מיד המחזיק ונותנין לו והוא שהוצרכנו בעבד עברי הנמכר לגוי שלא לעבוד את הבן מדכתיב וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו אלמא שיש לו יורש וכן כתוב כי לבני לוט נתתי את ער ירשה וכן הדין בישראל שנשתמד:

נתגייר הגוי ועדין אביו גוי ומת אביו אין גר זה שהוא בנו יורשו מן התורה שהרי אין לו קורבה כלל עם האב שהגר שנתגייר הרי הוא כקטן שנולד ומותר מן התורה לישא אף אחותו בין של שאר אם בין של שאר אב אלא שחכמים אסרוהו בשאר אם הואיל וכשהיה גוי היה אסור בה כדי שלא יאמרו באנו מקדשה חמורה לקלה ומעתה כל שפקעה קורבה פקעה ירשה ומכל מקום חכמים תקנו לו ירשה שמא יתן עיניו באותה ירושה ויחזור לסורו שהרי אם יחזור לסורו יחזור לדינו ויורש ומדברי סופרים מעמידין אותו בירושתו וכופין את המוחזק ליתן לו ואע"פ שהיה לנו לומר שלא להיות ספק שמא יחזור מוציא מיד ודאי מוחזק מדת חכמים כך היא ובכמה מקומות הפקיעו את נכסי מי שזכה בהם מן התורה מכח תקנותיהם ושמא תאמר והרי אם יחזור לסורו אין דינו כגוי אלא כישראל משומד וכמו שאמרו אי קדיש קדושיו קדושי ואם כן הרי לא חזרה הקורבה מכל מקום מזדקק הוא עם אחיו בערכאות שלהם ויירש בדיניהם ומתוך חששא זו עושין אותו כיורש גמור אף להוציא מיד ישראל המוחזק אע"פ שאם חזר לסורו אין מוציאין מיד המוחזק:

מעתה גר וגוי שירשו את אביהם גוי יכול הגר לומר לגוי טול אתה ע"ז ואני מעות אתה יין נסך ואני פירות שהרי לא זכה הגר בירשת ע"ז ויין נסך מן הדין עד שתאמר שכשהוא לוקח במקומם מעות ופירות חלופי ע"ז ויין נסך קא שקיל ומכל מקום אם באו הע"ז ויין נסך מצד חלקו לרשותו הרי זכה ונעשו שלו ואסור אחר כן לומר לאחיו החלף לי ושמא תאמר שמא זה שהותר לומר טול ע"ז מפני שיש ברירה והוברר הדבר אחר שחלק המעות והפירות היו שלו אין זה כלום שהרי אמרו שאם נשתתפו בעודן גוים ונתגייר אחד מהם אסור לומר טול אתה וכו' מפני שכבר זוכה הוא מן הדין בחציין ונמצא נוטל חלופן אלמא אין ברירה וכן הדין שכל בדאוריתא אין ברירה אלא שלא הותר בתחלה אלא מצד שאין שם ירשה מן התורה ומכל מקום יש מי שכתב שזה שאמרו בנשתתפו אסור ושאין ברירה דוקא כשחלקו מין אחד כנגד מין אחר שאינו דומה לו כגון ע"ז ומעות ויין נסך ופירות אבל כל שבאו לחלוק מין אחד כגון פירות של ערלה או של כלאי הכרם או שאר איסורי הנאה עם פירות שמאותו המין ודאי יש ברירה ומותר אף בנשתתפו והוא שאמרו חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ והניח פירות מעושרין ושאינן מעושרין יכול חבר לומר טול אתה פירות שבמקום פלוני ואני פירות שבמקום פלוני ודעתו של חבר למעושרין ואין חוששין ללפני עור אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים והם מפרשים את זו מטעם ברירה וכל שהוא מין אחד יש ברירה לדעתם אף באיסור תורה ואין זה כלום שבזה אפילו אמר לו טול חטים ואני שעורים אין זה אלא כמוכר טבל ומכירת טבל אינה אלא מדרבנן ואי משום לפני עור הרי רוב עמי הארץ מעשרין אלא שהם הביאו ראיה ממה שאמרו בבתרא פרק בית כור באחים שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן בטלה מחלקת דאחים שחלקו יורשים הם ומטעם ברירה ומשותפין שנדרו הנאה זה מזה שר' אליעזר בן יעקב מתירן ליכנס מטעם זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ומטעם יש ברירה ועוד שאם תאמר אין ברירה הואיל ואחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל כיון שצריכין להחזיר אין להם אלא קנין פירות ואין ברורים אלא בירושת חד בר חד כמו שנזכר ברביעי של גיטין וראיות אלו כלם אין בהם הכרח כמו שיתבאר בכל אחת מהן במקומה וודאי כל בדאורייתא אין ברירה ולחומרא וכל נשתתפו אסור אף במין אחד:

גוי את הגר כגון שנתגייר האב ומת ובנו עמד בגיותו אין בנו הגוי יורשו לא מן הדין שהרי אין כאן קורבה ולא מתקנת סופרים שהרי אין כאן חשש חזרת סורו ולא עוד אלא אף גר את הגר כגון שנתגיירו האב והבן אין הבן יורשו לא מן הדין שהרי אין כאן קורבה ולא מתקנת סופרים שהרי חשש חזרת לסורו אין כאן שאין חזרתו מועלת לו כלום ואע"פ שהיה לנו להשתדל בתועלתו מכל מקום במקום שאין דין אלא תקנת חשש חזרת סורו לא הפקיעו את המוחזק ואם שתאמר לתקן לו כדי שלא יחזור לסורו דרך הקנטה לכל שמדרך הקנטה אין אנו חוששין ליזיל בתר שיבקיה:

מעתה מי שלוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו אינו צריך להחזיר ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו כלומר שאין הדבר מוחזק לו אפילו במדת חסידות ויש אומרים שאף הוא עושה כנגד רוח חכמים על שגוזל את יורשיו בחנם וכעין מה שאמרו הכותב נכסיו לאחרים והניח את בנין מה שעשה עשוי אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו ומכל מקום בגמרא הקשו על זו ממה שאמרו על זו במקום אחר רוח חכמים נוחה הימנו ותירצו לא קשיא כאן שהורתו ולידתו שלא בקדשה כאן שהורתו שלא בקדשה ולידתו בקדשה כך אנו גורסין ופירוש הדברים שכל שהורתו ולידתו שלא בקדשה אין כאן אף נחת רוח חכמים אבל כשהורתו שלא בקדשה ולידתו בקדשה כגון שנתעברה בגיות ונתגיירו קודם שתלד רוח חכמים נוחה הימנו ומכל מקום אם אפילו הורתו בקדשה ישראל גמור הוא ויורשו מן הדין ומכל מקום יש מקשים עליה ממעשה הנזכר בתשיעי של בתרא באיסור גיורא דהוו ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדשה ולידתו בקדשה הוה חלש איסור בעא לאקנויינהו לרב מרי בריה ואמר רבא היכי ליקנינהו איסור להני זוזי לרב מרי בריה שהיה מחשב בעצמו שלא היה יכול להקנותם ושישארו לו אי בחלפין אין מטבע נעשה חלפין אי במשיכה ליתנהו גביה בירושה לאו בר ירושה הוא אי במתנת שכיב מרע מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן וכל שאינו בירשה אינו במתנה אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא אי אגב קרקע אין לו קרקע והעלו שם דלקנינהו ניהליה באודיתא ר"ל שיהא איסור מודה שאותם המעות של רב מרי הם ואמרו שם נפק אודיתא מבי איסור שמע רבא ואיקפד ואמר אינהו מגמרו טענתא לאינשי ומפסדו לי והיאך אפשר שיהא דעת רבא לעבור דבר שיש בחזרתו נחת רוח לחכמים ופירשו רבני צרפת שלא אמרו רוח חכמים נוחה הימנו אלא בהלואה שעשה לו חסד וראוי לו לעשות בו לפנים משורת הדין אבל זו של איסור פקדון היה ובפקדון הואיל ואין כאן חסד אין כאן נחת רוח לחכמים ויש מתרצים שהלואה ופקדון שוים הם ולא כעס רבא אלא על שהשתדלו להוציאם מידו מן הדין מפני שהוא היה רוצה בנחת רוח חכמים ואע"פ שאמר ומפסדו לי פירושו מפסדו לי נחת רוח חכמים או שמא רב מרי כשידע שלא מן הדין הוא מחזירם היה משלם לו גמול על כך ונמצאו מפסידים לו ומכל מקום גדולי קדמוננו שבנרבונה גורסין כאן שהורתו ולידתו בקדשה ר"ל שבזה רוח חכמים נוחה הימנו כאן שהורתו שלא בקדשה ולידתו בקדשה שבזה אין רוח חכמים נוחה הימנו ונמצא מעשה של איסור מסכים לכך ובכמה הלכות של גדולי הפוסקים נמצא כן אלא שהדברים מתמיהים שאם הורתו ולידתו בקדשה ישראל גמור הוא כדאיתא ביבמות פרק נושאין ומן הדין הוא יורשו ועוד שהרי במקום שהזכירו כאן אין רוח חכמים נוחה הימנו נראה שאף הלידה שלא בקדשה שהרי אמרו בה מן הגר שנתגיירו בניו עמו אלמא שלא בקדשה נולדו ומכללן של דברים אתה שומע שאם היתה לידתו בקדשה רוח חכמים נוחה הימנו ויש גורסין כגירסא שלנו אלא שמהפכין בפירושה לומר שבהורתו ולידתו שלא בקדשה רוח חכמים נוחה הימנו שמא יחזור לסורו אבל בלדתו בקדשה אין חוששין לכך והבל הוא חדא שאם יחזור לסורו לא יועיל וכל חשש חזרת סורו שמדרך הקנטה אין חוששין לה כמו שכתבנו ועוד שהרי בזו שאמר אין רוח חכמים נוחה הימנו אמר שנתגיירו בניו עמו כמו שכתבנו ויש דוחקים לפרש הורתו ולידתו בקדשה מצד אמו שמשנתגיירה בא עליה בעלה גוי ונתגייר אחר שנתעברה ועל זו אמרו רוח חכמים נוחה הימנו אבל רב מרי היתה הורתו שלא בקדשה אף מצד האם ודברים דחוקים הם ועקר הדברים כדעת ראשון:

ומה שראוי לגלגל במעשה של איסור שהזכרנו וכן מתנת שכיב מרע מגר לישראל או מישראל לגר או מגר לגר דעלמא כבר ביארנו הכל בתשיעי של בתרא: