מאירי על קידושין י״ט

כשהאב מייעד את האשה לבנו אינו מיעד אלא לבנו גדול וצריך שייעד מדעת הבן ושהבן יהא נותן לאב רשות ליעדה ואחר כך אומר לה האב בפני שנים הרי את מקדשת לבני בכסף שקבל אביך בדמיך וכן אינו מיעד לא לו ולא לבנו אלא מדעתה אע"פ שכבר קבל אביה מעותיה והרי האב יכול לקדשה על כרחה הואיל ולא קדשה להדיא אינו מייעד אלא מדעתה כך היא שיטתנו ומכל מקום גדולי הרבנים מפרשים שצריך להודיעה ולהזמינה לכך אלא שמכל מקום אי אפשר לה לעכב וכן כתבוה גדולי הדורות וקצת ראיה לדבריהם ממה שאמרו למטה שאם קדשה האב לאחר ורצה האדון וייעד אין קדושי האב לאותו אחר כלום אלא שאיפשר שאף לדעתנו האב מיהא אינו יכול לעכב ואם מת האדון אין כאן ייעוד שהרי זכתה בעצמה וכן אם שקעה חמה בסוף שש אין כאן ייעוד הא קודם שקיעת החמה אפילו לא היה שהות ביום כדי לעשות עמו פרוטה מקדשת שהרי לא בעבודה שיש לו עליה הוא מקדשה אלא בכסף שקבל אביה כמו שהתבאר ומכל מקום אם באה לצאת בגירעון כסף צריך שיהא שהות ביום בכדי לעשות עמו פרוטה לקיים בה גירעון כסף:

קטן הבא על אשת איש פטור ומכל מקום אם הוא בן תשע שנים ויום אחד היא חייבת כמו שביארנו בסנהדרין וגדול הבא על אשת קטן פטור שאין לו אישות ואף היא פטורה אפילו יבם בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו שקנאה הבא עליה פטור כמו שביארנו במקומו:

אומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך ופירשוה רבותי אף מאדם שאינו ידוע אלא שיאמר לה צאי וקבלי ממי שתרצי אע"פ שאין לך יד והריני כאלו קבלתים והדברים זרים שאם כן הרי זה תורת שליחות ואין שליחות לקטן אלא שהדברים נראים כמו שפירשוה חכמי ההר והוא שהאב אמר למקדש תן הקדושין לבתי ותתקדש לך והרי זה כאומר תנם על גבי הסלע או לכלב שבסלע שלו וכלב שלו מקדשת אבל אם לא אמר האב למקדש כך אינה מקדשת וקבלה שלה כמו שאינה ואע"פ שבאמה העבריה אינו אומר לו כן לדעת האומר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו הואיל ומשמכרה זכה בייעודה סתם הדברים כך הם ואע"פ שדבר זה לא נאמר בגמרא אלא לר' יוסי בר' יהודה שאמר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו ואין הלכה כן זו מכל מקום הלכה היא ולאו למימרא שחכמים חולקים בה אלא שלא למדנוה מדבריהם וגדולי הפוסקים לא הביאוה ואפשר שהניחוה מצד שמפקפקים בה אחר שאותה שהוציאה ממנה אינה הלכה אלא שכל הגאונים מסכימים לפסוק כן וכן המקדש במלוה שלה שיש עליה משכון שמקדשת אע"פ שמדברי ר' יוסי למדנוה הסכימו כל הגאונים שהלכה היא וכבר כתבנו בה די הצורך למעלה:

כבר ביארנו במצות ייעוד שאומר לה בפני שנים הרי את מקדשת לי או לבני בכסף שקבל אביך בדמיך ואין צריך שיהא ביום שהות כדי לעשות עמו שוה פרוטה אלא כל שלא עבר היום כגון בסוף שש סמוך לשקיעת החמה דיו ומשיעדה נוהג בה מנהג אישות ואינו כופה אותה למנהג שפחות:

מאחר שביארנו שמעות הראשונות לקדושין נתנו כל שרצה האדון לייעדה הרי היא מקדשת למפרע משעת קניה מעתה אם הלך האב וקדשה לאחר ורצה האדון וייעד אין קדושי האב לאותו אחר כלום אין הדבר דומה אלא לאומר לאשה הרי את מקדשת לי מעכשו ולאחר שלשים ובא אחר וקדשה בתוך שלשים שאינו כלום ואינו כאומר התקדשי לי לאחר שלשים שאם בא אחר וקדשה בתוך שלשים מקדשת אלא הרי הוא כמעכשו ואע"פ שלא הזכיר לה זמן אין קפידא בכך שאף האומר מעכשו ולכשארצה לכשירצה מיהא מקדשת למפרע וכן כתבו גדולי הדורות בנותן מתנה מהיום לכשארצה שאם נתרצה מתנתו מתנה למפרע מאותו היום ומכל מקום אני מפקפק בה ואם מזו של אשה הרי מכל מקום זמן עבודתה ר"ל שש שנים הוא כאלו נזכר בפירוש:

קדשה האב קודם שייעדנה האדון ואף האדון לא יעדה ועברו שש שנים הרי קדושי האחר נגמרין תיכף שיצאה לחירות ונעשית ארוסתו באי זה צד יציאת חירות שבה ואין קדושי אחר תופשין בה:

לענין ביאור מה שאמרו כאן לר' יוסי בר' יהודה מהו דתימא הא לא אמר לאחר שלשים כך פירושו מהו דתימא הואיל ולענין ייעוד לא הזכיר שתתייעד לו לכשירצה או לזמן פלוני יש לומר שהקדושין מתחילין משעת מכירה והראייה שהרי מייעדה בלא רשות אב אלא שאין גומרים עד שייעד כשיעור מלאכה של שוה פרוטה ואם כן הרי הוא כעין מעכשו ואם קדשה לאחר יש לדון בו שיהיו קדושי ספק קמ"ל:

המוכר את בתו ופסק עמו שלא לייעד אם רצה האדון לייעד מיעד שהרי המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא אם כן בדבר שבממון וכמו שאמרו המקדש על מנת שאין לו עליו שאר כסות ועונה בדבר שבממון כגון שאר וכסות תנאו קיים אבל בעונה תנאו בטל וגדולי המפרשים כתבוה בהגהותיהם במסכת כתבות פרק הכותב שלא אמרו בדבר שבממון תנאו קיים אלא כשמתנה על מנת שאין לך עלי שאר וכסות כלומר שאע"פ שאת זוכה בהם תמחלי אותם לי אבל אם אומר על מנת שאיני חייב לך בשאר כסות לא אמר כלום וכעין מה שאמרו בראשון של מכות בענין על מנת שלא תשמטני בשביעית:

מכירת אמה לפסולים או אף לקרובים כל שיהא שם צד ייעוד או לאדון או לבנו כבר ביארנוה שהיא מותרת וגדולי המחברים כותבים שאינו מייעד שתים כאחת שנאמר יעדה וכן ביארנו שהאב מקבל קדושי בתו אף בנערותה אבל אינו מוכרה אלא בקטנותה: