מדרש תנחומא, קרח ט׳

וַיְהִי כְּכַלּוֹתוֹ לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁמִּכָּל מָקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה, מַצְמִיחַ אֶת הַפֻּרְעָנִיּוּת. וַיָרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאוֹלָה. יֵשׁ אוֹמְרִים: חַיִּים נִדּוֹנִין עַד עַכְשָׁו. וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, הֵם אָבְדוּ וְלֹא סְרָרוּתָן, אֶלָּא נַעֲשׂוּ תַּחְתֵּיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים, שָׁרֵי מֵאוֹת. וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם נָסוּ לְקוֹלָם, שֶׁהָיוּ צוֹוְחִין, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הַצִּילֵנוּ. וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וְגוֹ'. אֵלּוּ הָיוּ נִבְלָעִים וְאֵלּוּ הָיוּ נִשְׂרָפִין, וְקֹרַח עוֹמֵד בֵּין הַשְּׂרוּפִים, שֶׁאָמַר לוֹ מֹשֶׁה, וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ. וְקֹרַח לָקָה יוֹתֵר מִכֻּלָּם, שֶׁנִּשְׂרַף וְנִבְלַע. וְלָמָּה נַעֲשָׂה בּוֹ שְׁנֵי דִּינִין. שֶׁאִלּוּ נִשְׂרַף וְלֹא נִבְלַע, הֲרֵי הַבְּלוּעִים מִתְרָעֲמִין וְאוֹמְרִים: שֶׁלֹּא הֵבִיא עָלֵינוּ אֶת כָּל הַפֻּרְעָנִיּוּת הַזֶּה אֶלָּא קֹרַח, וַהֲרֵי הֵן נִבְלָעִין וְקֹרַח נִצֹּל. וְאִלּוּ נִבְלַע וְלֹא נִשְׂרַף, הָיוּ הַשְּׂרוּפִים מִתְרָעֲמִין וְאוֹמְרִין, שֶׁלֹּא הֵבִיא עָלֵינוּ אֶת הַפֻּרְעָנִיּוּת הַזֶּה אֶלָּא קֹרַח, וַהֲרֵי הֵן נִשְׂרָפִין וְהוּא נִצֹּל. לְפִיכָךְ נִדּוֹן בִּשְׁנֵי מִיתוֹת. לִהֵט הָאֵשׁ תְּחִלָּה לְעֵינֵי כָּל הַשְּׂרוּפִים, בְּיָדוֹ הָיְתָה הַמַּחְתָּה וְהַקְּטֹרֶת בָּהּ, וְקִפַּלְתּוֹ הָאֵשׁ כְּכַדּוּר, וְהָאֵשׁ מְגַלְגֶּלֶת בּוֹ עַד שֶׁהֱבִיאַתּוּ לְפִי הָאָרֶץ לְבֵין הַבְּלוּעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וְגוֹ'.