מדרש תנחומא, מצורע ה׳

וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מַהוּ שֶׁתִּישַׁן נִדָּה בִּבְגָדֶיהָ עִם בַּעֲלָהּ בְּמִטָּה אַחַת, וְאַף בַּעֲלָהּ בִּבְגָדָיו, זֶה לְצַד אֶחָד וְזוֹ לְצַד אַחֵר. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אָסוּר לִשְׁכַּב אֲפִלּוּ זֶה בִּבְגָדָיו וְזוֹ בִּבְגָדֶיהָ, שֶׁאֵין נוֹתְנִין פִּרְצָה לִפְנֵי הַכָּשֵׁר, בְּיוֹתֵר לִפְנֵי הַגַּנָּב, שֶׁמָּשְׁלוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר כְּאֵשׁ בַּנְּעֹרֶת. וְאוֹמֵר: וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִּקְרַב (ויקרא יח, יט). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל עַל הַקְּדֻשָּׁה וְעַל הַטָּהֳרָה, וְאַל יִטַּמְּאוּ בִּנְשׁוֹתֵיהֶן כְּשֶׁהֵן נִדּוֹת. שֶׁכָּל הַמְשַׁמֵּשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ נִדָּה, חַיָּב כָּרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ וְגוֹ' וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם (שם כ, יח).