מדרש תנחומא, נצבים ב׳

רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם. אַף עַל פִּי שֶׁמִּנִּיתִי לָכֶם רָאשִׁים זְקֵנִים וְשׁוֹטְרִים, כֻּלְּכֶם שָׁוִין לְפָנַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר, כֻּלְּכֶם עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה. אֲפִלּוּ צַדִּיק אֶחָד בֵּינֵיכֶם, כֻּלְּכֶם עוֹמְדִים בִּזְכוּתוֹ. וְלֹא אַתֶּם בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִלּוּ צַדִּיק אֶחָד בֵּינֵיכֶם, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּזְכוּתוֹ עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם (משלי י, כה). וּכְשֶׁאֶחָד מִכֶּם חוֹטֵא, כָּל הַדּוֹר לוֹקֶה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּעָכָן, הֲלֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְגוֹ' (יהושע כב, כ). מִדַּת פֻּרְעָנִיּוּת מוּעֶטֶת, וְהַדּוֹר נִתְפַּס בָּהּ. מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְכָךְ נֶאֱמַר: כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. וְלֹא גְּדוֹלִים שֶׁבָּכֶם בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִלּוּ טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ. לְכָךְ נֶאֱמַר: כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁבָּשָׂר וָדָם מְרַחֵם עַל הַזְּכָרִים יוֹתֵר מֵהַנְּקֵבוֹת. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, כִּי רַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו, עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵבוֹת, וְעַל הַצַּדִּיקִים וְעַל הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: מֵחוֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שׁוֹאֵב מֵימֶיךָ. מֵחוֹטֵב עֵצֶיךָ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן טַבְלִי, מְלַמֵּד, שֶׁבָּאוּ הַגִּבְעוֹנִים אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן נוּן וְקִבְּלָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲשׂוּ גַּם הֵמָּה בְּעָרְמָה וְגוֹ' (שם ט, ד). מַהוּ גַּם הֵמָּה. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁבָּאוּ אֵצֶל מֹשֶׁה וְלֹא קִבְּלָן.