מדרש תנחומא, פנחס ז׳

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד. אוֹתוֹ הַדּוֹר הַנָּשִׁים הָיוּ גּוֹדְרוֹת מַה שֶּׁאֲנָשִׁים פּוֹרְצִין. שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאָמַר לָהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב (שמות לב, ב), וְלֹא רָצוּ הַנָּשִׁים וּמִחוּ בְּבַעֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם וְגוֹ' (שם פסוק ג), וְהַנָּשִׁים לֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. וְכֵן בַּמְּרַגְּלִים שֶׁהוֹצִיאוּ דִּבָּה, וַיָּשׁוּבוּ וַיָּלִינוּ עָלָיו (במדבר יד, לו). וַעֲלֵיהֶם נִגְזְרָה גְּזֵרָה, שֶׁאָמְרוּ, לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם (שם יג, לא). אֲבָל הַנָּשִׁים לֹא הָיוּ עִמָּהֶם בְּעֵצָה, שֶׁהָרֵי כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמוּתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ וְגוֹ' (שם כו, סה), אִישׁ וְלֹא אִשָּׁה, עַל מַה שֶּׁלֹּא רָצוּ לְהִכָּנֵס לָאָרֶץ. אֲבָל הַנָּשִׁים, קֵרְבוּ עַצְמָן לְבַקֵּשׁ נַחֲלָה. וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד. וּלְכָךְ נִכְתְּבָה פָּרָשָׁהּ זוֹ סָמוּךְ לְמִיתַת מִרְיָם, שֶׁמִּשָּׁם פָּרְצוּ הָאֲנָשִׁים וְגָדְרוּ הַנָּשִׁים. דָּבָר אַחֵר, וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד וְגוֹ', גְּדֻלָּה לָהֶם וּגְדֻלָּה לַאֲבִיהֶם, גְּדֻלָּה לְמָכִיר וּגְדֻלָּה לִמְנַשֶּׁה, וּגְדֻלָּה לְיוֹסֵף, שֶׁכָּךְ יָצְאוּ מִמֶּנּוּ נָשִׁים חֲכָמוֹת צִדְקָנִיּוֹת. וּמַה חָכְמָתָן, שֶׁלְּפִי שָׁעָה דִּבְּרוּ, שֶׁהָיָה מֹשֶׁה עוֹסֵק בְּפָרָשַׁת נַחֲלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ. אָמְרוּ לוֹ: אִם כְּבֵן אָנוּ, נִירַשׁ כְּבֵן. וְאִם לָאו, תִּתְיַבֵּם אִמֵּנוּ. מִיָּד, וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן. צִדְקָנִיּוֹת הָיוּ, שֶׁלֹּא נִשְּׂאוּ אֶלָּא לֶהָגוּן לָהֶם. וְלָמָּה זִמְּנוּ לְמֹשֶׁה בָּאַחֲרוֹנָה. שֶׁלֹּא יִרְאֶה מֹשֶׁה עַצְמוֹ שֶׁפָּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה אַרְבָּעִים שָׁנָה, הוֹדִיעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֵלּוּ לוֹמַר, הֲרֵי הַנָּשִׁים שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ, יָשְׁבוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד שֶׁנִּשְּׂאוּ לֶהָגוּן לָהֶם.