שולחן ערוך, אבן העזר מ״ט

הַמְקַדֵּשׁ אַחַת מֵחָמֵשׁ נָשִׁים וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ הִיא, וְכָל אַחַת מֵהֶן אוֹמֶרֶת: אֲנִי הִיא, אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת כֻּלָּן וְנוֹתֵן גֵּט לְכָל אַחַת וְאַחַת וּמַנִּיחַ כְּתֻבָּה בֵּינֵיהֶם וּמִסְתַּלֵּק. וְאִם קִדֵּשׁ בְּבִיאָה, קָנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים שֶׁיִּתֵּן כְּתֻבָּה לְכָל אַחַת וְאַחַת:

הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה וְחָזַר בּוֹ מִיָּד, וְאָמַר שֶׁהַמָּעוֹת יִהְיוּ מַתָּנָה, אֲפִלּוּ תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, אֵין חֲזָרָתוֹ כְּלוּם וּצְרִיכָה גֵּט:

כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּטִיב גִּטִּין וְקִדּוּשִׁין לֹא יְהֵא לוֹ עֵסֶק עִמָּהֶם לְהוֹרוֹת בָּהֶם, שֶׁבְּקַל יָכוֹל לִטְעוֹת וְיַתִּיר אֶת הָעֶרְוָה וְגוֹרֵם לְהַרְבּוֹת מַמְזֵרִים בְּיִשְׂרָאֵל: