שולחן ערוך, אבן העזר ע״ט

רְפוּאָתָהּ כֵּיצַד, לָקְתָה, חַיָּב לְרַפּאוֹתָהּ, בֵּין רְפוּאָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִצְבָה בֵּין רְפוּאָה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָה; אֲבָל אַלְמְנָתוֹ אֵינָהּ מִתְרַפֵּאת מִנְּכָסָיו, אֶלָּא בִּרְפוּאָה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָה, שֶׁהִיא דּוֹמָה לִמְזוֹנוֹת:

רָצוּ הַיּוֹרְשִׁין לִקְצֹב עִם הָרוֹפֵא, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהּ קִצְבָה וְיִפָּטְרוּ מִמֶּנָּה, הָרְשׁוּת בְּיָדָם:

אִם רָאָה הַבַּעַל שֶׁהַחֹלִי אָרֹךְ, יָכוֹל לוֹמַר לָהּ: הֲרֵי כְּתֻבָּתֵךְ מֻנַּחַת, אוֹ רַפְּאִי עַצְמֵךְ מִכְּתֻבָּתֵךְ אוֹ הֲרֵינִי מְגָרְשֵׁךְ וְנוֹתֵן כְּתֻבָּה; וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי דֶּרֶךְ אֶרֶץ: