שולחן ערוך, אורח חיים תס״ד

חַרְדָּל אוֹ שְׁאָר מִינֵי טִבּוּל שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַיִם, אֵין נוֹתְנִין בָּהֶם קֶמַח; וְאִם נָתַן לְתוֹךְ הַחַרְדָּל, יֹאכַל מִיָּד וְלֹא יַשְׁהֶנּוּ שֶׁמָּא יַחְמִיץ, וּבִשְׁאָר מִינֵי טִבּוּלִין כֵּיוָן שֶׁאֵינָם חַדִּין כְּמוֹ חַרְדָּל, וַדַּאי הֶחְמִיץ וְצָרִיךְ לְשָׂרְפוֹ אִם הוּא אַחַר זְמַן אִסוּר חָמֵץ. הַגָּה: וְהַמִּנְהָג שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל חַרְדָּל כְּלָל בְּפֶסַח, אֲפִלּוּ נִתְעָרֵב קֹדֶם פֶּסַח, דְּהָוֵי כְּמִינֵי קִטְנִיּוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין בּוֹ אִסּוּר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי רפ"ה וְת"ה סִימָן קי"ג).