שולחן ערוך, אורח חיים תצ״ט

אֵין מַרְגִּילִין בְּיוֹם טוֹב, כֵּיצַד הוּא מַרְגִּיל, זֶה הַמּוֹצִיא כָּל הַבָּשָׂר מֵרֶגֶל אֶחָד כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא כָּל הָעוֹר שָׁלֵם וְלֹא יִקְרַע, מִפְּנֵי שֶׁטּוֹרֵחַ בְּהֶפְשֵׁט זֶה טֹרַח גָּדוֹל וְאֵין בּוֹ צֹרֶךְ לַמּוֹעֵד.

אָסוּר לִמְלֹג גְּדִי אֶלָּא אִם כֵּן מוֹלְגוֹ לֶאֱכֹל הָעוֹר.

בְּהֵמָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בְּיוֹם טוֹב, מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ עוֹרָהּ וְלִתְּנָהּ בִּמְקוֹם דְּרִיסַת הָרַגְלַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כְּלָל. וּמֻתָּר לִמְלֹחַ עָלָיו מְלִיחָה קַלָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹלְחִים לַצָּלִי. וּמֻתָּר לְהַעֲרִים לִמְלֹח כָּאן מְעַט וְכָאן מְעַט, עַד שֶׁיִּמְלַח אֶת כֻּלּוֹ. אֲבָל אִם נִשְׁחֲטָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אָסוּר. הַגָּה: וְנוֹצוֹת שֶׁל עוֹף דִּינָן כְּמוֹ בְּעוֹר דְּמֻתָּר לְטַלְטְלָן כְּדֵי לְהַצְנִיעָן, כְּמוֹ בְּעוֹר.

אֵין מוֹלְחִין אֶת הַחֲלָבִים וְלֹא מְהַפְּכִים בָּהֶם, אֲפִלּוּ לְשָׁטְחָן עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁחֲטָה בְּיוֹם טוֹב; וְכֵן אָסוּר לִמְלֹחַ בָּשָׂר עֲלֵיהֶם בַּאֲוִיר.

עֵלִי, שֶׁהוּא דַּף עָב וְכָבֵד וּכְלִי הוּא, אֶלָּא שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסוּר לִכְתֹּשׁ בּוֹ הָרִיפוֹת, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ לִקְצֹב עָלָיו בָּשָׂר; וּלְאַחַר שֶׁקָּצַב עָלָיו אָסוּר לְטַלְטְלוֹ מֵחַמָּה לַצֵּל, אֲבָל לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ וּמְקוֹמוֹ שָׁרֵי.