שולחן ערוך, אורח חיים תקמ״ב

אֲפִלּוּ מְלָאכוֹת הַמֻּתָּרוֹת אֵינָם מֻתָּרוֹת לַעֲשׂוֹתָן אֶלָּא לְעַצְמוֹ אוֹ לַאֲחֵרִים בְּחִנָּם; אֲבָל בְּשָׂכָר, אָסוּר. וּמִיהוּ אִם אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ שָׂכָר קָצוּב, אֶלָּא שֶׁאוֹכֵל עִמּוֹ בִּשְׂכָרוֹ, מֻתָּר. הַגָּה: וְדָבָר הָאָבֵד מֻתָּר לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ בְּשָׂכָר קָצוּב (כָּל בּוֹ).

כָּל מְלָאכָה מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי פּוֹעֵל שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, כְּדֵי שֶׁיִּשְׂתַּכֵּר וְיַרְוִיחַ.