מדרש תנחומא, חקת כ״ה

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אוֹתוֹ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפֹּל בְּרָעָה (משלי כח, יד). כָּךְ הִיא מִדַּת הַחֲסִידִים, אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְטִיחָן, אֵינָן פּוֹרְקִין יִרְאָה. וְכֵן בְּיַעֲקֹב כְּתִיב: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד (בראשית לב, ח). לָמָּה נִתְיָרֵא. אָמַר, שֶׁמָּא נִתְקַלְקַלְתִּי אֵצֶל לָבָן בִּכְלוּם. וּכְתִיב: וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ (דברים כג, טו), וְהִנִּיחַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאַף מֹשֶׁה תָּפַשׂ אֶת הַיִּרְאָה בְּדֶרֶךְ אָבִיו. וְלָמָּה נִתְיָרֵא. אָמַר, שֶׁמָּא מָעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִלְחֶמֶת סִיחוֹן, אוֹ נִתְקַלְקְלוּ בַּעֲבֵרָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תִּירָא, כֻּלָּן הִשְׁלִימוּ בְּצֶדֶק. אַל תִּירָא אוֹתוֹ, שֶׁלֹּא עָמַד גִּבּוֹר בָּעוֹלָם קָשֶׁה הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים (דברים ג, יא). וְהוּא נִשְׁאַר מֵאוֹתָן הַגִּבּוֹרִים שֶׁהָרְגוּ אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם (בראשית יד, ה). וְזֶה פְּסֹלֶת שֶׁלָּהֶם כִּפְרִיצֵי זֵיתִים הַפְּלִיטִים מִתּוֹךְ הַגֶּפֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם וְגוֹ' (שם פסוק יג), זֶה עוֹג. וְכָאן עָשָׂה אוֹתוֹ שִׁירַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: הוּא נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים (יהושע יג, יב). וְכַוָּנָתוֹ הָיְתָה שֶׁיֵּצֵא אַבְרָהָם וְיֵהָרֵג. נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר רַגְלָיו וְחָיָה כָּל אוֹתָן שָׁנִים, וְגָבָה מִמֶּנּוּ עַד שֶׁנָּפַל בְּיַד בָּנָיו. כְּשֶׁבָּא מֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עִמּוֹ, נִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ. אָמַר, אֲנִי בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְזֶה מִיֶּתֶר חָמֵשׁ מֵאוֹת. אִלּוּלֵי שֶׁהָיָה לוֹ זְכוּת, לֹא חָיָה כָּל הַשָּׁנִים הָאֵלּוּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אַל תִּירָא אוֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אוֹתוֹ, אַתָּה בְּיָדְךָ תַּהַרְגֵהוּ, וְעָשִׂיתָ לוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחוֹן. וַנַּחֲרֵם אוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחוֹן וְגוֹ' (דברים ג, ו). וַהֲלֹא כְּתִיב שָׁם, וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ (שם פסוק ז). אֶלָּא גּוּפָן הֶחְרִימוּ, שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת מֵהֶן כְּלוּם. וַיַּכּוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו, בְּנוֹ כְּתִיב, שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן קָשֶׁה מִמֶּנּוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה, אַתֶּם מְכַלִּין אֶת הָאֻמּוֹת קִמְעָא קִמְעָא, וְלֶעָתִיד לָבֹא, אֲנִי מְבָעֲרָן מִן הָעוֹלָם בְּבַת אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת סִיד קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יֻצָּתוּ (ישעיה לג, יב). אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.