מדרש תנחומא, קרח י״א

דָּרַשׁ רַבָּא, מַאי דִּכְתִיב: שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה (חבקוק ג, יא). מְלַמֵּד, שֶׁעָלוּ הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ לַזְּבוּל, וְאָמְרוּ לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אַתָּה עוֹשֶׂה דִּין לְבֶן עַמְרָם, נֵצֵא. וְאִם לָאו, לֹא נֵצֵא. עַד שֶׁזָּרַק בָּהֶם חִצָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ (שם). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לִכְבוֹדִי לֹא מְחִיתֶם, לִכְבוֹד בָּשָׂר וָדָם מְחִיתֶם. וְהָאִידְנָא עַד דְּמָחוּ לְהוּ לָא נַפְקֵי. דָּרַשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: אִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה'. אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם נִבְרָא גֵּיהִנָּם, מוּטָב. וְאִם לָאו, יִבָּרֵא. לְמַאי, אִילֵימָא לְמֶהְדַּר לְמִבְרָיֵיהּ מַמָּשׁ, הָא כְּתִיב אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ (קהלת א, ט). אֶלָּא לְאַקְרוּבֵי פִּתְחָא. וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ (במדבר כו, יא). תַּנָּא מִשּׁוּם רַבֵּינוּ, מָקוֹם נִתְבַּצֵּר בַּגֵּיהִנָּם וְיָשְׁבוּ עָלָיו. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, זִימְנָא חַדָּא אֲזִילְנָא בְּאוֹרְחָא, וְאָמַר לִי הַהוּא טַיְיעָא, תָּא אַחְזֵי לָךְ בְּלֻעֵי דְּקֹרַח. אָזְלִי, חַזָּאִי תְּרֵי בִּזְעָא דַּקָּא נָפַק קוּטְרָא מִינֵיהּ. הָא שָׁקִיל גַּבְּבָא דְּעַמְרָה וְאַמְשַׁיֵיהּ בְּמַיָּא וְאוֹתִבֵיהּ יַתֵיהּ בְּרֵישׁ רוּמְחָא עִילַוֵיהּ, וְאִיחֲרוּךְ וְנָפַל. וְאָמַר לִי, אֲצֵית מַאי שָׁמְעַת. שָׁמְעִי דַּהֲווּ קַאָמְרֵי, מֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְהֵן בַּדָּאִין. אָמַר לִי, כָּל תְּלָתִין יוֹמִין הֲוָה מְהַדֵּר לְהוּ גֵּיהִנָּם כְּבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלַּחַת וְאָמְרֵי הָכִי, מֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְהֵן בַּדָּאִין. וְלֶעָתִיד לָבֹא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְהוֹצִיאָן. וַעֲלֵיהֶן אָמְרָה חַנָּה, ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל (ש״‎א ב, ו).