Shemot 20 שמות כ׳

וידבר אלהים. אין אלהים אלא דיין, וכן הוא אומר אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל (שמות כב, כז) ותרגומו דַּיָּינָא, לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל שכר ואם לאו אינו מקבל עליהם פורעניות, יכול אף עשרת הדברות כן, תלמוד לומר וידבר אלהים, דיין להפרע:

Elohim spoke. אֱלֹקִים refers only to [God as] Judge. Since there are chapters in the Torah that if a person fulfills them he receives a reward, but if he does not fulfill them he does not receive punishment, I might think that the Ten Commandments are also of this type. Therefore the Torah writes: “Elohim spoke” — that He is a Judge who exacts punishment.

את כל הדברים האלה. מלמד שאמר הקדוש ברוך הוא עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן, אם כן מה תלמוד לומר עוד אנכי ולא יהיה לך, שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו. (קושיית אם כן כו', פירוש, לפי זה שמוכח מאת כל הדברים האלה, שגם שאר עשרת הדברות כולם אמר הקב"ה בדבור אחד, אם כן מה תלמוד לומר אנכי וגו', רצונו לומר מה בא להודיענו במה שפרט לשון ב' דברות אלו מהשאר, מדהוציאם בלשון זה שהמשמעות דוקא אלו שנים בפרט מפי הגבורה יצאו, והלא לפי זה כולם כמוהם, הקב"ה בכבודו ובעצמו דיברם. ותירץ שחזר ופירש וכו', ורצונו לומר, באותה החזרה, לא החזיר ללמד על הכלל יצא, אלא על הפרט אלו שתי דברות ראשונות ביחוד ודו"ק):

All these words. This teaches that God said the Ten Commandments in one utterance, something that is impossible for man to utter. If this was so then why does the Torah repeat: “I am Adonoy” and “You must not have”? Because He explicitly repeated each and every command separately.

לאמר. מלמד שהיו עונין על הן הן ועל לאו לאו (מכילתא שם):

Saying. This teaches us that they replied “Yes” to a positive command and “no” to a negative command.

אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כדאי היא ההוצאה, שתהיו משועבדים לי. דבר אחר, לפי שנגלה בים כגבור מלחמה ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאמר וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר (שמות כד, י), זו היתה לפניו בשעת השעבוד, וכעצם השמים משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות, אל תאמרו שתי רשויות הן (מכילתא פ"ה), אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים. דבר אחר, לפי שהיו שומעין קולות הרבה, שנאמר את הקולות, קולות באין מד' רוחות ומן השמים ומן הארץ, אל תאמרו רשויות הרבה הן. ולמה אמר לשון יחיד אלהיך, ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל, וזה הוא שאמר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ (שמות לב, יא), לא להם צוית לא יהיה לכם אלהים אחרים, אלא לי לבדי:

Who brought you out of the land of Egypt. “The act of bringing you out is sufficient to make you subservient to Me.” An alternate explanation: Since He revealed Himself at the [Reed] Sea as One Who is powerful at war and revealed Himself here as an elderly being, full of compassion, as it is said: “They saw [a vision] of the God of Israel and under His feet [there was something] like a brickwork of sapphire.” This was [the situation] before Him at the time of the enslavement [in Egypt]. “[It was] like the essence of the heavens”... once they were redeemed. [Therefore] “Since I change appearances do not think that there are two dominions” [and therefore God says:] “I am the [same] One Who has brought you out of the Land of Egypt and [Who was with you] at the [Reed] Sea.” An alternate explanation: Because they had heard many sounds, as it is said: “[The people saw] the sounds;” sounds coming from all four directions as well as from the heavens and the earth, do not therefore say that there are many dominions. Why is this section written in the singular: “אֱלֹקֶיךָ” — “your (speaking to one individual) God”? This was to give an opening for Moshe to present a defense for the act of the Golden Calf. This is what is meant when he said: “Why, God, should You be angry at Your nation?” [Meaning:] “It was not to them that You issued the command: You (plural) shall have no other gods but only to me.”

מבית עבדים. מבית פרעה שהייתם עבדים לו, או אינו אומר אלא מבית עבדים שהיו עבדים לעבדים, תלמוד לומר ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים, אמור מעתה, עבדים למלך היו, ולא עבדים לעבדים:

From the house of slaves. [Meaning:] from the house of Pharaoh to whom you were slaves. Or maybe it means simply “from the house of slaves,” [implying] that they were the slaves of slaves. The Torah therefore states: “He redeemed you from the house of slaves, from the hand of Pharaoh, king of Egypt.” You must therefore conclude that they were slaves of the king and not the slaves of slaves.

לא יהיה לך. למה נאמר, לפי שנאמר לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין שלא יקיים, תלמוד לומר לא יהיה לך (מכילתא פ"ו):

You must not have. Why is this said? Since it states: “Do not make for yourself,” I would know only that it is not permitted to make [an idol]. Once it has been made, how would we know that one may not keep it in his possession? The Torah therefore says: “You must not have.”

אלהים אחרים. שאינן אלהות, אלא אחרים עשאום אלהים עליהם (מכילתא שם). ולא יתכן לפרש אלהים אחרים זולתי, שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו. דבר אחר אלהים אחרים, שהם אחרים לעובדיהם, צועקים אליהם ואינן עונים אותם, ודומה כאילו הוא אחר שאינו מכירו מעולם:

Other gods — which are not actually gods but others made them into gods over themselves. It would be incorrect to explain as אֱלֹהִים אֲחֵרִים as “gods other than Myself” for it would be disrespectful towards the One Most High to call them gods in relation to Him. An alternate explanation of אֱלֹהִים אֲחֵרִים: that they are אֲחֵרִים (strangers) to those who worship them; they [their worshippers] cry out to them but they [the idols] do not respond to them and it seems as if it is a stranger who has never known him at all.

על פני. כל זמן שאני קיים, שלא תאמר לא נצטוו על עבודת אלילים אלא אותו הדור (מכילתא שם):

Before My Presence. [Meaning:] “as long as I exist” (i.e., forever). [It was necessary to state this] so that you should not claim that only that generation was prohibited from idol-worship.

פסל. על שם שנפסל:

Carved image. [Called פֶּסֶל] because it is נִפְסָל (carved).

וכל תמונה. תמונת כל דבר אשר בשמים:

Or [any] picture. A picture of any thing in the heavens.

אל קנא. מקנא להפרע, ואינו עובר על מדתו למחול על עון עבודת אלילים. כל לשון קנא אנפרי"מנט בלע"ז (אייפערנד) נותן לב ליפרע:

A jealous Almighty. He is jealous to exact punishment and does not act leniently by forgiving the sin of idolatry. Wherever the term קַנָּא [appears] it is enprenment in Old French — “jealousy,” [meaning] He directs His attention to exact punishment.

לשנאי. כתרגומו, כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם (סנהדרין כז:):

Of My enemies. As Onkelos explains it — when they (the children) retain in their hands the deeds of their fathers.

נוֹצֵר חֶסֶד. שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה, לְשַׁלֵּם שָׂכָר עַד לְאַלְפַּיִם דּוֹר, נִמְצֵאת מִדָּה טוֹבָה יְתֵרָה עַל מִדַּת פֻּרְעָנִיּוֹת אַחַת עַל חָמֵשׁ מֵאוֹת, שֶׁזּוֹ לְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת, וְזוֹ לַאֲלָפִים (תוספתא סוטה ד, א):

Who stores the loving-kindness — that a person does, in order to reward him, for two thousand generations. Consequently [God’s] measure for reward is greater than His measure for punishment by five hundred times, because one is for four generations and the other for two thousand [generations].

לשוא. (השני לשון שקר, כתרגומו) כְּמָה דְּתֵימַר אי זהו שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע, על עמוד של אבן שהוא של זהב, (הראשון לשון מגן, כתרגומו) זה הנשבע לחנם ולהבל על של עץ עץ, ועל אבן אבן (שבועות כט.):

In vain. (The second [לַשָׁוְא in the verse] has the meaning of “falsehood” as Onkelos translates it), as you say [in the Gemara]: “What constitutes a שְׁבוּעַת שָׁוְא? One who swears of something evident, that it is otherwise, When one swears that a pillar made of stone is made of gold. (The first [לַשָׁוְא] means “for naught” as Onkelos translates it). This refers to one who swears for naught and meaninglessly [an oath] about a tree that it is a tree and about a stone that it is a stone.

זכור. זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וכן מְחַלֳלֶיה מֹות יוּמָת (שמות לא, יד) וּבְיֹום הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים (במדבר כח, ט), וכן לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָךְ (דברים כב, יא—יב), וכן עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ (ויקרא יח, טז) יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ (דברים כה, ה), הוא שנאמר אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי (תהלים סב, יב). זכור לשון פעול הוא, כמו אָכֹול וְשָׁתֹו (ישעיה כב, יג), הָלֹוךְ וּבָכֹה (שמואל־ב ג, טז), וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה, תהא מזמינו לשבת (ביצה טז):

Remember. זָכוֹר and שָׁמוֹר were said [by God] in one utterance. Similarly: “Those who profane it shall be put to death,” and: “And on Shabbos [sacrifice] two lambs.” Also: “Do not wear shatnez, make fringes for yourself.” Also: [the prohibition against] “marrying your brother’s wife,” [and:] “her husband’s brother shall come unto her.” This is what is meant when it is said: “God spoke one utterance but I heard two.” [The word] זָכוֹר [and not זְכוֹר] is in the פָּעוֹל [an ongoing action] form, just like אָכוֹל וְשָׁתוֹ — “to eat and drink” [or:] הָלוֹךְ וּבָכֹה — “to go and to weep;” and this is its explanation [of זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת]: Take heed to constantly remember the Shabbos day, so that if you happen upon a [nice] food item set it aside for Shabbos.

ועשית כל מלאכתך. כשתבא שבת, יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה (מכילתא פ"ז):

And do all your work. When Shabbos comes, it should be in your eyes as if all your work has been done, so that you will not be concerned about work.

אתה ובנך ובתך. אלו הקטנים, או אינו אלא גדולים, אמרת, הרי כבר מוזהרין הם, אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים, וזה ששנינו (שבת קכא.)קטן שבא לכבות, אין שומעים לו, מפני ששביתתו עליך:

You, your son, your daughter. This refers to minors. Or [you might claim that it refers] only to adults. You must admit that they (the adults) have already been commanded. Thus this [command] comes only to warn adults regarding the Shabbos rest of the minors. This is the implication of that which we learned: A minor who offers to extinguish a fire is not to be listened to (i.e., we do not allow it) because [the responsibility for] his Shabbos rest is upon you.

וינח ביום השביעי. כביכול הכתיב בעצמו מנוחה, ללמד הימנו קל וחומר לאדם שמלאכתו בעמל וביגיעה שיהא נוח בשבת:

And He rested on the seventh day. As if one could contemplate such a thing, He had it written about Himself that He rested to teach a fortiori from Him regarding a human being, whose work is done with toil and hard labor, that he must rest on Shabbos.

ברך. ויקדשהו. ברכו במן לכופלו בששי לחם משנה, וקדשו במן שלא היה יורד בו:

Blessed and made it holy. He “blessed” it with the manna by giving twice as much on Friday, a “double bread,” and “make it holy” with the manna that on Shabbos it did not fall.

למען יאריכון ימיך. אם תכבד יאריכון ימיך, ואם לאו יקצרון, שדברי תורה נוטריקון הם נדרשים, מכלל הן לאו ומכלל לאו הן (מכילתא פ"ח):

So that your days may be lengthened. If you will honor [them], they (your days) will be lengthened. But if not, they will be shortened for the words of the Torah are concisely written; inference may be made from the positive to the negative and from the negative to the positive.

לא תנאף. אין ניאוף אלא באשת איש, שנאמר מֹות יוּמַת הַנֹאֵף וְהַנֹּאָפֶת (ויקרא כ, ו), ואומר הָאִשָּׁה הַמְנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים (יחזקאל טז, לב):

Do not commit adultery. The term נִאוּף applies only with another’s wife, as it is said: “[A man who will commit adultery with a married woman — who will commit adultery with a fellow Jew’s wife], the adulterer and adulteress shall be put to death.” It is also said: “The woman who commits adultery while in her husband’s domain, who takes strangers.”

לא תגנוב. בגונב נפשות הכתוב מדבר, לא תגנובו בגונב ממון, או אינו אלא זה בגונב ממון ולהלן בגונב נפשות, אמרת, דבר הלמד מענינו, מה לא תרצח לא תנאף מדבר בדבר שחייבין עליהם מיתת בית דין, אף לא תגנוב דבר שחייב עליו מיתת בית דין (סנהדרין פו.):

Do not steal [by kidnapping]. This verse deals with one who steals human beings, [whereas the verse:] “Do not steal” deals with someone who steals property. Or perhaps this is not so but rather this one deals with stealing property while the other deals with kidnapping. Say: “a thing may be learned from its context”: Just as “Do not murder, do not commit adultery” deal with a matter of liability to death by Bais Din, so, too, “Do not steal” deals with a matter where one is liable for death by the Bais Din.

וכל העם רואים. מלמד שלא היה בהם אחד סומא, ומנין שלא היה בהם אלם, תלמוד לומר ויענו כל העם, ומנין שלא היה בהם חרש, תלמוד לומר נעשה ונשמע (מכילתא פ"ט):

All the people saw. This teaches that not one among them was blind. And from where do we derive that there was no mute among them? Because the Torah says: “All the people answered.” And from where do we derive that there was no deaf person among them? Because the Torah says: “We shall do and we shall hear.”

רואים את הקולות. רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר (שם):

Saw the sounds. They saw that which is normally heard which is impossible to see on any other occasion.

את הקולות. היוצאין מפי הגבורה:

The sounds — which came from the Almighty.

וינעו. אין נוע אלא זיע (שם):

And they trembled. The root word נוֹעַ [here] means “trembling.”

ויעמדו מרחוק. היו נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל, כאורך מחניהם, ומלאכי השרת באין ומסייעין אותן להחזירם, שנאמר מַלְכֵי צְבָאֹות יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן (תהלים סח, יג. — מכילתא שם):

And stood far off. They were startled backwards for twelve mil, the distance of their encampment, and the ministering angels came and helped bring them back, as it is said: The angels of the hosts encouraged them to move bit by bit.

לבעבור נסות אתכם. לגדל אתכם בעולם, שיצא לכם שם באומות שהוא בכבודו נגלה עליכם:

To exalt you. To exalt you before the world so that you become renown amongst the nations that He in His Glory revealed Himself to you.

נסות. לשון הרמה וגדולה, כמו הָרִימוּ נֵס (ישעיה סב, י), אָרִים נִסִּי (שם מט, כב), וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה (שם ל, יז), שהוא זקוף:

Exalt. נַסּוֹת has the meaning of: uplifting and greatness as in: “Lift up your banner,” [or:] “I will lift up my banner,” or: “As a banner on a hilltop,” [so called] because it is raised high.

ובעבור תהיה יראתו. על ידי שראיתם אותו יָראוּי וּמְאֻיָּם, תדעו כי אין זולתו, ותיראו מפניו:

So that the fear of Him. Due to the fact that you saw Him, He is feared and dreaded. You will thereby know that there is none beside Him and you will therefore fear Him.

נגש אל הערפל. לפנים משלש מחיצות, חושך, ענן, וערפל, שנאמר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חשֶׁךְ עָנָן וְעֲרָפֶל (דברים ד, יא). ערפל הוא עב הענן, שאמר לו הנה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן (שמות יט, ט):

Drew near to the dense cloud — within the three barriers — darkness, clouds, and the dense cloud, as it is said: “The mountain was engulfed in flame until the very middle of the heavens with darkness, clouds, and dense cloud.” עֲרָפֶל is the עַב הֶעָנָן (thick cloud) of which He said to him (Moshe): “Behold I will come to you (בְּעַב הֶעָנָן) in the thickness of the cloud.”

כה תאמר. בלשון הזה:

This is what you must say. In this language (Hebrew).

אתם ראיתם. יש הפרש בין מה שאדם רואה למה שאחרים משיחין לו, שמה שאחרים משיחין לו פעמים שלבו חלוק מלהאמין:

You have seen. There is a difference between what a person sees and what others tell him, for regarding what others tell him his heart is sometimes divided as to whether [or not] to believe it.

כי מן השמים דברתי. וכתוב אחר אומר, וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלֹו לְיַסְּרֶךָ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשֹּׁו הַגְּדֹולָה (דברים ד, לו), כבודו בשמים, ואשו וגבורתו על הארץ. דבר אחר, הִרְכִּין השמים ושמי השמים, והציען על ההר, וכן הוא אומר וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד (תהלים יח, ו. — מכילתא פ"ט):

That I have spoken from heaven. But another verse says: “And God descended upon Mount Sinai.” Therefore a third verse comes and balances between them: “From the heavens He made you hear His voice in order to reprimand you and upon the earth He showed you His great fire.” [The explanation being:] His glory in the heavens but His fire and power are upon the earth. An alternate explanation: He lowered the heavens and the heaven of heavens and spread them over the mountain. Similarly it is written: He spread out the heavens and descended.

לא תעשון אתי. לא תעשון דמות שמשי המשמשים לפני במרום (מכילתא פ"י):

Do not make anything with Me. [Meaning:] Do not make a likeness of My servants who serve Me on high.

אלהי כסף. בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף, הרי הן לפני כאלהות:

Gods of silver. This comes as a prohibition regarding the Cherubim which you will make to stand with Me, that they not be of silver for if you will alter them to make them of silver they will be considered before Me as idols.

ואלהי זהב. בא להזהיר שלא יוסיף על ב', שאם עשית ד', הרי הן לפני כאלהי זהב:

Or Gods of Gold. This comes as a prohibition not to add to the number of two [Cherubim] for if you make four they will be considered before Me as gods of gold.

לא תעשו לכם. לא תאמר, הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכם:

You must not make for yourselves. Do not say: “I will make cherubim in the Synagogues and in the Houses of Study the same way that I do in the Eternal House.” It is for this reason that it states: “You must not make for yourselves.”

מזבח אדמה. מחובר באדמה, שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי כיפין (נ"א בסיס) (מכילתא פי"א). דבר אחר, שהיה ממלא את חלל מזבח הנחושת אדמה בשעת חנייתן (מכילתא שם):

An earthen altar. [I.e.,] attached to the earth [meaning:] that it must not be built on pillars or on a base. An alternate explanation: that they should fill the hollow of the copper altar with earth during their encampment.

תעשה לי. שתהא תחלת עשייתו לשמי:

Make for me. From its beginning it should be made for My Name.

וזבחת עליו. אצלו, כמו וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה (במדבר ב, כ), ו אינו אלא עליו ממש, תלמוד לומר הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֶלֹהֶיךָ (דברים יב, כז), ואין שחיטה בראש המזבח (מכילתא פי"א — זבחים נח.):

And slaughter near it. [עָלָיו here means:] near it, as in: “And near him was the tribe of Menasheh.” Or perhaps it means literally upon it. The Torah therefore says: “the flesh and the blood [of the korbon shall be put] upon the altar of Adonoy your God,” but the slaughtering is not upon the altar.

את עולתיך ואת שלמיך. אשר מצאנך ומבקרך. את צאנך ואת בקרך. ירוש לאת עולתיך ואת שלמיך:

Your burnt-offerings, your peace-offerings — that are from your sheep and your cattle. Hence אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְקָרֶךָ is an explanation of אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ .

בכל המקום אשר אזכיר את שמי. אשר אתן לך רשות להזכיר שם המפורש שלי, שם אבוא אליך וברכתיך, אשרה שכינתי עליך, מכאן אתה למד, שלא ניתן רשות להזכיר שם המפורש אלא במקום שהשכינה באה שם, וזהו בית הבחירה, שם ניתן רשות לכהנים להזכיר שם המפורש בנשיאת כפים לברך את העם:

Wherever I permit My Name to be mentioned. [Meaning:] wherever I will permit you to mention My Explicit Name there I will come to you and bless you, [meaning:] I will rest My Shechinah upon you.” From here you learn that permission was not given to pronounce the Explicit Name except in a place to which the Shechinah comes, which is the Beis Hamikdosh (lit. His chosen house). There the kohanim were permitted to pronounce the Explicit Name during nesias kappaim (raising the hands over the people) to bless the people.

ואם מזבח אבנים. רבי ישמעאל אומר, כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ מג', ואם מזבח אבנים תעשה לי, הרי אם זה משמש בלשון כאשר, וכאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית, שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר אֲבָנִים שְׁלֵמֹות תִּבְנֶה (דברים כז, ו). וכן אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה (שמות כב, כד), חובה הוא, שנאמר וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ (דברים טו, ח), ואף זה משמש בלשון כאשר. וכן וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים (ויקרא ב, יד), זו מנחת העומר שהיא חובה (מכילתא פי"א), ועל כרחך אין אם הללו תלוין, אלא ודאין, ובלשון כאשר הם משמשים:

When [you build] a stone altar. Rabbi Yishmael says: Every אִם and וְאִם in Scripture is optional, except for three: וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִי (here). You see that this אִם is used in the sense of: “when,” i.e., “And when you make a stone altar do not build it out of hewn stone, for it is your obligation (not optional) to build a stone altar, as it is said: “You shall build [the altar] of whole stones.” Similarly: “אִם you will lend money” is obligatory, as it is said: “And you shall lend to him.” This [אִם] too has the meaning “when.” Similarly: “וְאִם you will offer the meal-offering of bikurim, ” which refers to the minchah of the omer which is obligatory. Hence you are forced to say that these cases of “אִם” are not conditional (“if”) but absolutes and they convey the meaning: “when.”

גזית. לשון גזיזה, שפוסלן ומכתתן בברזל:

Hewn stone. [גָזִית has] the same root as גְזִיזָה — “cutting stone” for they are cut and hewn with an iron [tool].

כי חרבך הנפת עליה. הרי כי זה משמש בלשון פן, שהוא דילמא, פן תניף חרבך עליה:

Lest you lift your sword on it. The word “כִּי” here is used in the sense of “lest” which means “perhaps” — “lest it may happen that you lift your sword on it.”

ותחללה. הא למדת, שאם הנפת עליה ברזל חללת שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך (מדות פ"ג מ"ד). ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל, והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות, על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחבירו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות:

You will [therewith] have profaned it. Hence you learn that if you do lift iron on it you profane it, for the altar was created in order to lengthen the days of man whereas iron was created to shorten the days of man, it would not be right that the one that shortens [man’s life] should be lifted over the one that lengthens [man’s life]. Furthermore, the altar promotes peace between [the Bnei] Yisrael and their Father in Heaven. Therefore there should not come on it anything that cuts and destroys. You can derive from these things a fortiori: Just as [regarding] stones, which cannot see, nor hear, nor speak, [yet] since they promote peace, the Torah says: “Do not lift iron upon them;” then one who promotes peace between husband and wife, between one family and another, between man and his fellow-man, how much more so [does it follow] that no punishment will come to him.

ולא תעלה במעלות. כשאתה בונה כבש למזבח, לא תעשהו מעלות מעלות, אשקנו"ש בלע"ז (שטופען שטאפלען) אלא חלוק יהא ומשופע:

Do not go up with steps. When you will build a ramp for the altar do not make it as a row of steps, [which are called] eschelons in Old French, but rather it should be flat and sloping.

אשר לא תגלה ערותך. שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון, והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה:

So that your nakedness not be revealed. Because due to these steps you will have to broaden your strides. And though it would not be an actual uncovering of the nakedness for it is written: “Make for them (the kohanim) linen pants,” nevertheless the broadening of the strides comes near [enough] to uncovering one’s nakedness whereby you will be acting towards them (the stones) with disrespect. You can derive from these things a fortiori: Just as these stones that have no sense to take offense at their denigration [yet] the Torah stated that, since there is a need for them, do not act disrespectfully towards them, then your fellow-man, who is in the image of your Creator and takes offense at his denigration, how much more so [must you be careful not to show him disrespect].