Yechezkel 21 יחזקאל כ״א

דרך תימנה. ארץ ישראל בדרומה של בבל:

אל יער השדה. אל בית מקדשי שעתיד להיות כיער וכשדה להחרש להלך בו שועלים:

ונצרבו. לשון צרבת השחין (ויקרא יג) על שפתיו כאש צרבת (משלי טז) לשון כויה:

כל פנים מנגב צפונה. כל האנשים שבדרומה של בבל שהוא בצפון ל' צרב רטרי"יר בלע"ז:

ממשל משלים הוא. כשאני מתנבא להם בלשון משל וחידה כגון יער ואש אוכלת לח ויבש:

ויהי דבר ה' אלי לאמר. הנבא להם נבואה מפורשת שאמרתי לך שים פניך דרך תימנה אני מפרש לך שים פניך אל ירושלים:

והטף. והנבא וכן אל תטיפו (מיכה ב) ואל תטיף על בית ישחק (עמוס ז):

אל מקדשים. הוא יער השדה:

מקדשים. שני חורבנים:

צדיק ורשע. הוא הלח והיבש:

יען אשר הכרתי ממך. וידעתי כי ישמחו העובדי כוכבים לאידכם אקצוף עליהם ואגרה את נבוכדנצר בכולם והוא שכתבתי ונצרבו בה כל פנים הדרומיים:

חרב חרב. שתי חרבות חרב מלך בבל ראשונה ואח"כ חרב בני עמון ביד ישמעאל בן נתניה שיהרוג את גדליה ואת הנאספים אליו משארית החרב כמו שמפורש בירמיהו (ירמיהו מ״א:י״א-י״ב):

מרוטה. פורביא"ה בלע"ז מנחם חברו לשון שליפה וכן ויתן אותה למורטה וכן כולם:

היה לה ברק. להיות לה ברק זהרורית פלנדור"ש בלע"ז:

או נשיש. לשון תמיה הוא שמא יש לנו לשמוח עוד:

שבט בני מואסת כל עץ. שבט שאני מכה בה את בני ליסרו קשה מכל השבטים ומואסת היא מכת כל מטה וכל עץ כי אינם אצלה לכלום:

ויתן אותה. את השבט:

למרטה לתפש בכף. לצחצחה שתהא נוחה והגונה לתופשה בכף:

היא הוחדה חרב. היא השבט חרב חדה ומרוטה היא לתת אותה ביד נבוכדנצר להרוג בה:

והילל. לשון יללה:

כי היא. החרב תהיה בעמי ובכל נשיאיהם ושריהם:

מגורי אל חרב. קבוצות עמים באים לחרב היו סביבות עמי כן ת"י מגורי לשון אוגר בקיץ בן משכיל (משלי י׳:ה׳) אגרה בקציר (משלי ו׳:ח׳) נהרסו ממגורות (יואל א׳:י״ז) העוד הזרע במגורה (חגי ב׳:י״ט) ומנחם חברו לשון יראה כמו ויגר מואב (במדבר כב):

לכן ספוק אל ירך. לנהי ולקינה:

כי בוחן. כי בוחן רב בצרות שאר פורעניות הרבה נבחנו בהן שפוט ודבר ורעב וחיה:

ומה אם גם שבט מואסת לא יהיה. ומה תהי עוד על בני אם גם שבט מואסת זו תבא עליו עם שאר הבחן:

לא יהיה. עוד בני בעולם וכן ת"י לא יתקיימון אבל שאר המקרא לא תרגם כך וכן נראה בעיני ושמעתי בו לשונות רבים וראיתי בספרי פתרונות ולא נתיישבו לי והפייט שיסד בחנוכה (בשבת ראשונה ביוצר) המואסת כל עץ הדקיר המזנה מסייעני שקרא את החרב מואסת כל עץ ויונתן כן תרגם או נשיש וגו' על דחדיאו שבטיא דבית יהודה ובנימין לשבטי דישראל כד גלו על דפלחו לטעוותא ותבו אינון למטעי בתר צלמי אעיא אף הוא מפרש או נשיש לשון תמיהא:

כי בוחן ומה אם גם שבט מואסת לא יהיה. ארי איתנביאו עליהון נבייא ולא תבו כלומר כבר הדבר בחוץ שלא ישובו ומה יהא בסופיהון:

אם גם שבט מואסת לא יהיה. אמר ואף שבטיא דבית יהודה ובנימין מגלא יגלון ובעובדיהון בישיא לא יתקיימון מלכות שבט שהיתה מואסת בחבירתה ומלעגת עליהם ועל הרעה הבאה עליהם אף היא לא תהיה ולא תקום, עוד אפרשנו לשון אחר או נשיש וגומר או שמא נשיש כי תאמר אלי שבט בני מואסת כל עץ מלכי יהודה מואסי עבודת כוכבים הם כמו שמצינו באביה שאמר (דברי הימים ב י״ג:ח׳) ועמכם עגלי הזהב ואסא ויהושפט וחזקיה ויאשיהו שבערו כל עבודת כוכבים שבעולם שתחת ידם ואף אלו ישובו בתשובה.

זעק והילל. ואל תשיש על זאת כי היא תהיה בעמי ולמה כי בוחן כבר בוחן הדבר לפני שלא ישובו תשובה הוגנת. ומה אם גם שבט מואסת לא יהיה. ומה אמתין עוד אפילו אם באו לשוב ולמאוס בעבודת כוכבים לא יתקיים הדבר בידם כי ימהרו לשוב לרשעתם והוא שאמר לירמיה אם ישוב לא ישוב:

הנבא והך כף אל כף. כדרך הסופדים ומה היא הנבואה:

ותכפל חרב שלישתה. אני אמרתי חרב חרב חרבו של נבוכדנצר להחריב ירושלים וחרב בני עמון בגדליה עוד יש חרב של שלישית כפולה כי שתיהן הללו חרב חללים תהיה והיא חרב החלל הגדול המפלת חללי' רבים:

החודרת להם. בכל אשר תצאו תרדוף אתכם בחדרי חדרים הרי יוחנן בן קרח ושרי החיילים ילכו למצרים שם תשיגם חרב וכן בכל המקומות אשר ימלטו מהם אל ערים בצורות כמו שאמור בענין על כל שעריהם נתתי אבחת חרב:

למוג. לשון הנעה לשון אחר לשון דבר נמס:

והרבה המכשולים. והרבות המכשולים וכן כל הרבה שבמקרא לשון הרבות הוא לשון פעול:

אבחת חרב. יש פותרין טבחת טי"ת תחת אל"ף בא"ט ב"ח ויש פותרין כמו אבעת לשון בעתה ולא יתכן כי התיו באבחת אינה יסוד ולא באה אלא לסמיכה והתי"ו בבעתה מן היסוד ואני אומר אבחת חרב השמעת קול הרוגי חרב לשון נביחה גלאפ"י שמינ"ט בלע"ז כי נו"ן בנביחה יסוד נופל הוא כמו נו"ן בנשיכה ותבא אל"ף במקומה כמו (איוב י״ג:י״ז) ואחותי באזניכם אסוך שמן (מלכים ב יד) ומנחם פירש כמו אימת חרב ואין לו דמיון אלא פתרונו לפי עניינו:

אח עשויה לברק. אוי ואח כי עשויה היא ללהט מרוטה ומוברקת:

מעטה לטבח. ועטויה בשמלה עד תתפש בכף לטבח ביום המלחמ' ויש פותרין מעטה על ל' מיעוט שמתמעטת כשמשננין אותה וטעות הוא בידם כי חסרון הוי"ו ודגשות הטי"ת יורה עליה כי אין המ"ם שורש בתיבה כמ"ם של מעונה ומשונה ומעוט' ומעולפת ספירי' (שיר ה) ומנחם חבר מעטה לשון מחשבה כמו (דניאל ב׳:י״ד) התיב עיטה וטעם אבל דונש פתר אותו כמו עוטה אור כשלמ' (תהילים ק״ד:ב׳):

התאחדי. אל מקום אחד או לימין או לשמאל:

מועדות. מזומנות:

וגם אני אכה כפי אל כפי. אני אומר לך הכה כף אל כף וגם אני כמוך מקונן עליהם ואכה כפי אל כפי אך חמתי בוערת בי והניחותי אותה:

שים לך שנים דרכים. כמו שהוא מסיים המקרא:

ויד ברא בראש דרך עיר. פנה לך מקום בראש דרך שאתה בה עשה לך כמין דרך מפוצלת לפרשת דרכים אחד פונה לימין ואחד פונה לשמאל:

יצאו שניהם. שני הדרכים:

ויד ברא. מקום פנוי מן הקוצים והברקני' אישרטי"ר בלע"ז ודוגמתו בספר יהושע (יז) עלה לך היערה ובראת לך שמה ועוד כי הר יהיה לך כי יער הוא ובראת (שם) ומנחם חברם כולם לשון ברירה כמו ברו לכם איש (שמואל א י״ז:ח׳) ברא לישנ"ט בלעז:

דרך תשים לבוא וגו'. סי' שתי דרכים הללו למלך בבל היוצא מארצו על מנת לילך או לירושלים או לרבת בני עמון לאיזה משתיהן שיפול לו גורל בקסמיו עליה כמו שמפורש כי עמד מלך בבל וגו':

אם הדרך. קארפו"ר בלע"ז:

קלקל בחצים. ליהט בלהט חצים זרק חץ כלפי מעלה והיא פונה מאיליה לימין או לשמאל ולמקום שהיא פונה הוא הגורל:

קלקל בחצים. חברו מנחם עם נחשת קלל (לעיל א) והוא לא פנים קלקל (קהלת י) ויש משמע קלקל לשון קלקול כמו (ירמיה ד) וכל הגבעות התקלקלו ויש לועזים קלקל טראאי"ט בלע"ז וכן ת"י קלקל קשת בחצים בגירריא:

שאל בתרפים. דמות שמדבר במכשפות ויש שעה שמכוונת שאם עושהו באותה שעה יש בו דבור לעולם:

ראה בכבד. יש בקיאים קוסמים בכבד:

בימינו היה הקסם ירושלים. כל גורלותיו קסמו לו לבא ירושלים:

לשום כרים. שלטונים ממונים ראשי גייסות:

לשום כרים על שערים. אתה וגייס שלך שב על שער פלוני:

לשפוך סוללה. שופכין עפר וסוללין וצוברין תל גבוה וכובשין אותה כעין שכובשים תלי המגדלים לעמוד עליו ולהלחם בבני העיר:

והיה להם. לישראל מה שעשה נבוכדנצר:

כקסם שוא. ולא יאמינו שיצליח אך באמת שבועי שבועות להם ארבעים ותשע פעמים קסם להם נבוכדנצר וכל הקסמים כוונו זה כזה:

והוא מזכיר עון להתפש. נבוכדנצר בקסמו את קסמיו היה מזכיר עוונות שביד ישראל שהיו מודיעים לו עמון ומואב שכניהם שהיו שומעין את תוכחות הנביאים:

להתפש. שיהיו ישראל נתפשים בידו:

יען הזכרכם עונכם. שאתם מחדשין עבירות מיום אל יום ועונותיכם הראשונים נזכרים על ידיהם:

בהגלות פשעיכם. החדשים:

להראות חטאתיכם. הישנים:

יען הזכרכם. לפני לרעה לפיכך:

בכף תתפשו. ביד מלכא דבבל תתמסרון:

חלל רשע. חייב להיות חלל ברשעך:

נשיא ישראל. צדקיהו:

בעת עון קץ. בעת נתמלאת הסאה והגיע העון האחרון הממלא את הסאה:

הסיר המצנפת וגו'. כתרגומו אעדי מצנפתא משריה כהנא רבא ואבטל כתרא מצדקיה מלכא אמר דין ודין באתריה לא יתקיים:

הגבה וגו'. גדליה בר אחיקם דלאו הוה דיליה יסבונה וצדקיהו דדיליה היא תעדי מיניה:

עוה עוה. לשון עי השדה לשון חורבה אחר חורבה פעמים ושלש אשימנה כבר ניטלה מיכניה ונתנה לצדקיה ומצדקיה תנתן לגדליה הרי שתי' ומנחם חבר עוה עם עותה ושתי המלכה (אסתר א׳:ט״ז) העוינו והרשענו (תהלים קו):

גם זאת לא היה. גם לגדליה לא תתקיים עד בא ישמעאל בן נתניה:

אשר לו המשפט. אשר עליו שמתי להפרע נקמתי ומשפטי:

ונתתיו. בידו:

אל בני עמון ואל חרפתם. אשר שמחו בנפול גורלו של נבוכדנצר בקסמיו לבא על ירושלים וחרפו אותי ואת עמי לאמר יד עכו"ם שלהם רמה:

להכיל חללים רבים למען ברק למען לא יחשך מראה להט שלה בחללי':

בחזות לך שוא. קוסמי עמון חזו להם שוא לאמר לא יבא עוד עלינו:

לתת אותך אל צוארי חללי רשעים. להטעותך ולתת את צואריך כצוארי חללי רשעי' של ישראל:

אשר בא יומם וגו'. יום שלהם:

השב. כמו השב שהרי השי"ן רפה המתיני עד שוב חרב שעל ישראל אל תערה ואחר כך כשיגמור נקמתו בישראל ישוב עליך ובמקום אשר נבראת וגומר:

אפיח עליך. לשון נפיחת אש במפוח:

אנשים בוערים. מנהיגין עצמן בשגעון לחבל ולהשחית:

חרשי משחית. אומנין לקטלא, (זה ימים רבים שפירשתי פרשה זו כאשר כתוב למעלה עכשיו אני רואה בשינוי לשונות שבה שאין הנביא מדבר אלא על החרב), לתת אותך אל צוארי חללי רשעים וגו', השב אל תערה וגו', אפיח עליך וגו' אינו נופל ל' זה אלא על מתכת וכן חרשי משחית ונראה בעיני שעל נבוכדנאצר נאמרה נבואה זו וכן משמע הנבא ואמרת כה אמר ה' אלהים על בני עמון ועל חרפתם כלומר (שחרפתי שמחרפים היו) על נבוכדנצר (בשביל נבוכדנצר) שבני עמון מחרפים את ישראל על שהחריבם נבוכדנצר:

שחרב חרב פתוחה. חרב נבוכדנצר הכפולה לצאת בשני הדרכים על ירושלם ועל בני עמון כמו בפרשה העליונה הרי פורענות לבני עמון:

בחזות לך שוא בקסם לך כזב. אתה סבור כי על ידי קסמיך של הבל ושוא וכזב אתה מצליח שחרבך נתונה אל צוארי חללים הרשעים שבא יומם בגזרה מלפני בעת תשלום את קיצם:

השב אל תערה. כלומר העת יבא שתשוב אל תערה ותקבל החרב פורענותה מיד מלכי מדי ואז אפיח עליך באש עברתי ותהיה נתונה ביד נפחים שוטים שהם חרשי משחית שיבואו לחדדך ולמורטך כאשר מאז וישחיתוך: