Mishlei 10:1-19:9 משלי י׳:א׳-י״ט:ט׳

משלי שלמה בן חכם ישמח אב. זה הקב"ה, ד"א אביו ממש:

ובן כסיל תוגת אמו. תמיד הוא עם אמו בבית ורואה את שטותו ומצירה, ולפי המשל בן כסיל כמו ירבעם בן נבט:

תוגת אמו. תוגת כניסיותו:

לא יועילו אוצרות רשע. שהיה משתבח בעשרו שנאמר (הושע י"ב) ויאמר אפרים אך עשרתי וגומר:

וצדקה תציל ממות. וא"ת צדיק שיבזבז נכסיו לצדקה מהיכן יתפרנס:

לא ירעיב ה' נפש צדיק, והות רשעים יהדוף. ידחוף אותם ותפול:

ראש עושה כף רמיה. מי שעני בתורה מורה הוראות שקר:

כף רמיה. מאזנים של רמיה לפי פשוטו משמע בתגרים:

ויד חרוצים. ישרים שחורצים דבר באמתו ומשפטו בלא עולה:

ופי רשעים יכסה חמס. החמס יכסה על פיהם ויהרגם:

זכר צדיק לברכה. המזכיר צדיק מברכו:

ושם רשעים ירקב. רקבון עולה בשמם שאין אדם חפץ להזכיר שמו והוא משתכח מאליו:

חכם לב יקח מצות. משה רבינו שכל ישראל היו עוסקין בביזת מצרים והוא היה עוסק במצות שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף וגו' (שמות י״ג:י״ט):

ואויל שפתים ילבט. ל' יגיעה ויש בספרי בפרשה ויהי העם כמתאוננים (במדבר י״א:א׳) אמרו כמה נתלבטנו בדרך:

ומעקש דרכיו יודע. ישבר ויתיסר כמו ויודע בהם את אנשי סוכות (שופטים ח׳:ט״ז):

קורץ עין יתן עצבת. זה המסית אדם בקריצותיו לרעה:

מקור חיים פי צדיק ופי רשעים וגו'. פיהם יכסה חמס שבלבם שמחליקין את שפתיהם ושנאה טמונה בלבם ואין פתרון מקרא זה דומה לפתרון העליון והענין יורה עליהם:

שנאה תעורר מדנים. אפילו עבירה שנתנה לשכחה נזכרת ע"י מרבית עוונות באה שנאה אחרונה ומעוררתן שכן יחזקאל הוכיח את ישראל על עבירות מצרים ואומר להם איש את שקוצי עיניו השליכו וגו' (יחזקאל כ) כמה (שנים היתה) שנאה זו כבושה ולא הזכיר' להם הקב"ה עד עכשיו שהרבו עבירות על פשעיהם:

ועל כל פשעים תכסה אהבה. כשישראל מטיבים מעשיהם הקב"ה מכסה על פשעיהם:

בשפתי נבון תמצא חכמה. כשאדם מוכיח לנבון משיב לו חטאתי כגון דוד שאמר לנתן חטאתי (שמואל ב י״ב:י״ג):

ושבט לגו חסר לב. אבל חסר לב אינו שומע עד שילקה כמו פרעה:

חכמים יצפנו דעת. ישמרוהו בלבם שלא ישכחוהו:

הון עשיר. בתורה:

קרית עוזו. היא לו:

מחתת דלים רישם. עניותם שלא עסקו בתורה היא מחיתתם:

פעולת צדיק לחיים. כמשמעו, ומדרש אגדה שלמה עשה פעולת המקדש לחייהם של ישראל לכפרתן:

ותבואת רשע. תבואתו (ס"א הבאתו) של מנשה שהכניס בו הסמל היא היתה לחטאת:

אורח לחיים. השומר מוסר היא הדרך לחיים:

ועוזב תוכחת מתעה. את עצמו ואת אחרים:

מכסה שנאה שפתי שקר. החונף שפתיו שקר ומכסה שנאה בלבו:

ומוציא דבה הוא כסיל. לעז שיהו אנשים דובבין בו על חבירו:

ברוב דברים לא יחדל פשע. המרבה דברים מביא חטא:

וחושך שפתיו. הוא המשכיל:

כסף נבחר לשון צדיק. שיודע להוכיח:

לב רשעים כמעט. שאינו שומע לתוכחת צדיק ומדרש רבי תנחומא אומר על עדו הנביא נאמר שקרא על המזבח בבית אל וירבעם אע"פ שיבשה ידו לא קבל תוכחה שנאמר חל נא את פני ה' אלהיך וגו' (מלכים א י״ג:ו׳) ולא אלהי ואומר ותשב ידו כבראשונה (שם) עומד ומקטיר לעבודת גלולים ואף בסוף כן:

שפתי צדיק ירעו רבים וגו'. שרבים אוכלים בזכותו ובתפלתו:

ברכת ה' היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עמה. אין צריך להתייגע להעשיר בו די בברכה מה שהוא מברכו:

כשחוק לכסיל עשות זמה. עצת חטאים:

וחכמה כשחוק לאיש תבונה. כלומר קלה היא בעיניו לעשות:

מגורת רשע. מה שהוא ירא יבא לו דור הפלגה יראו ואמרו (בראשית י) פן נפוץ וסופן כתיב ויפץ ה' אותם משם (שם):

ותאות צדיקים יתן. מי שבידו ליתנה (לתת):

כעבור סופה ואין רשע. פתאום בא עברת רוח סערה נכרת הרשע ממקומו:

תוחלת צדיקים שמחה. סופה מתקיימת ושמחים:

ותקות רשעים תאבד. כי לא תבא:

מעוז לתום דרך ה' ומחתה. היא לפועלי און שאינן הולכין בה והיא נפרעת מהם:

צדיק לעולם בל ימוט. כשהוא מט אין מוטתו מוטת עולם כי יפול וקם:

פי צדיק ינוב חכמה. ידבר לשון ניב שפתים (ישעיה נ"ז):

שפתי צדיק ידעון רצון. יודעים לרצות ולפייס את בוראם ויודעים לרצות את הבריות ולהטיל שלום ביניהם:

בא זדון ויבא קלון ואת צנועים חכמה. תבוא חכמה:

תומת ישרים תנחם. תנהלם:

וסלף בוגדים ישדם. ישדדם:

צדקת ישרים תצילם ובהות בוגדים ילכדו. בהוות שהם עושים הם נלכדים והמקרא מסורס הוא כלומר ובוגדים בהוות ילכדו:

במות אדם רשע תאבד תקוה. תקות כל הבוטחים בו:

ותוחלת אונים אבדה. תוחלת בניו שהם אונו אבדה כי בזכותו לא תבוא להם טובה אבל במות צדיקים יש לבניהם מבטח בצדקתם:

צדיק מצרה נחלץ. במות רשע ולמקרא העליון זה מחובר:

בפה חנף. חנף המסית חבירו בדרך רע משחיתו בפיו:

ובדעת צדיקים יחלצו. והצדיק נחלץ ממנו בדעת התורה שהזהירה עליו לא תאבה לו וגו' (דברים יג):

תרום קרת. תתקיים תקרת הבית בגבהה מלפול בעוד שהיו מלכי יהודה ישרים העמידה תפילתם את בית המקדש:

ואיש תבונות יחריש. כשמבזהו החסר לב כמו שאול דכתיב ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש (ש"א יא):

באין תחבולות. כשהצרה באה על ישראל ואינן נותנין לב להבין להתענות ולעשות תשובה יפול עם:

רע ירוע. הרשע יתרוצץ אשר ערב לבו לעבודת גלולים:

ושונא תוקעים. תוקעים כף לעשות רע וללכת בעצתם, ורבותינו דרשוהו בערבות ממון:

תתמוך כבוד. כנסת ישראל תקרב תמיד לכבוד הקב"ה ותורתו:

ועריצים יתמכו עשר. בני אדום מתקרבים אצל גניבות ממון וגזל:

גומל נפשו. גומל טובה לקרוביו איש חסד איש שהוא חסיד:

ועכר שארו אכזרי. והאכזרי הוא עוכר את קרוביו:

רשע עשה פעולת שקר. פעולתו של רשע משקרת לו כסבור שתתקיים בו הצלחתו והכל אבד:

וזורע צדקה שכר אמת. והזורע צדקה היא פעולה של אמת כי בודאי בטוח הוא שיקבל פעלו בסוף:

שכר. קרוניא"ל בלעז כאדם הסוכר אמת המים כדי ללקוט דגים ובטוח שימצא שם דגים הרבה ודומה לו כל עושי שכר אגמי נפש (ישעיהו י״ט:י׳):

כן צדקה לחיים. אמתו של צדקה סופה לחיים כמו כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כ״ז:ז׳):

יד ליד. כלומר מיד הקב"ה לידו תבוא לו שכר פעולתו ולא ינקה מן הרעה אשר עשה:

נזם זהב באף חזיר. שמלכלך אותה באשפות כן תלמיד חכם הסר מן הדרך הטובה:

וסרת טעם. פורש מן התורה:

תקות רשעים עברה. בטוחים ומקוים לגהינם:

יש מפזר. ממונו כגון לצדקה ונוסף עוד:

וחושך. עצמו מיושר אך למחסור יהיה לו:

נפש ברכה. שהוא ותרן בממונו וכל לשון ברכה פישון בלעז:

ומרוה. שמשביע את העניים:

גם הוא יורא. ישבע טוב:

מונע בר. מלמד תורה:

שוחר טוב. החפץ להדריך את הבריות בדרך טובה ומוכיח ומיסר אותם:

יבקש רצון. הוא חפץ שיהיה הקב"ה רוצה בם ומתפייס עמם, רצון, אפיימינ"ט בלעז:

עוכר ביתו ינחל רוח. אדם עצל שינחל רוח תמיד ואינו יגע בתורה ולא במלאכה סוף עוכר את בני ביתו שאין להם מה לאכול:

פרי צדיק. גמול פירות מעשה הצדיקים עץ חיים הם לעולם:

ולוקח נפשות חכם. מי שהוא חכם קונה לו נפשות שמלמדם דרך טוב והרי הם לו כאלו קנאם כענין שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י״ב:ה׳):

הן צדיק בארץ ישולם. למה יבטח הרשע בשעה שמצלחת לו הלא הוא רואה שהצדיק משתלם שכר העבירה שבידו בעודו על הארץ בחיים:

ואף כי רשע וחוטא. וכ"ש שסופו של רשע להשתלם לו או בחייו או במותו:

טוב יפיק. מוציא מן הקב"ה נחת רוח להביא טובה לעולם:

ואיש מזמות ירשיע. בעל עלילות ירשיע מחייב את הבריות להביא רעה, וכן הוא אומר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה (קהלת ט׳:י״ח):

לא יכון אדם ברשע. לא יתבסס:

וכרקב. תולעת הנכנס תוך העצמות וטוחן אותם כן אשה מבישה ורעה שמעשיה בושים:

דברי רשעים ארב דם. יועצים לרצוח בידם או ע"י עדות שקר:

ופי ישרים. כששומעים את עצתם יצילום לנרדפים שמגלים את עצתם או אם עדים הם מזימין אותם:

הפוך רשעים. כמו להפוך כמהפכת רגע נהפכים:

ואינם. כלים כגון סדום:

ובית צדיקים יעמוד. יתקיים:

לפי שכלו יהולל איש. אם חכם מעט או הרבה הכל לפי שכלו יטול שכרו:

ונעוה לב. שהניע לבו לגמרי מן התורה הוא יהיה לבוז:

נעוה. כמו נעותי משמוע (ישעיה כא) וכן בן נעות המרדות (שמואל א כ) וי"ל נעוה מי שלבו נעוע מגזרת נע ונד כאשר יאמר זעוה מגזרת זע:

טוב נקלה. בעיניו ונעשה עבד לעצמו:

ממתכבד. בעיניו ואומר גנאי הוא לי לעמול במלאכה שאני מבני אדם גדולים וסופו להיות חסר לחם:

יודע צדיק נפש בהמתו. מה בהמתו ובני ביתו צריכים:

עובד אדמתו ישבע לחם. כמשמעו, ולפי משלו שחוזר על תלמודו תמיד שלא ישתכח:

חמד רשע. להיות נזון ומתפרנס ממצוד רשעים שצדין את הבריות בגזלות וחמס:

ושורש צדיקים יתן. מה שהוא ראוי ליתן והוא הפרי:

בפשע שפתים. בפשע שפתי דור המבול שאמרו מה שדי כי נעבדנו (איוב כ״א:ט״ו) בא להם מוקש רע ונח הצדיק יצא מהצרה:

מפרי פי איש. משכר פיהם של עוסקי תורה אוכלים טוב בעולם הזה והקרן קיימת להם לעו"ה:

אויל ביום יודע כעסו. ביום שהוא כועס בו ביום הודיע כעסו שהוא מתגרה ומחרף חבירו ברבים ואין מעצר לרוחו, אבל הערום כוסה קלון ואינו ממהר לריב, ומדרש אגדה ביום שנברא אדם הראשון נודע סורחנו והקב"ה שהוא ערום לא רצה לשחת בריותיו כסה קלונו ודחה לגזרתו מיום של אדם ליום שלו שהוא אלף שנה:

יפיח אמונה יגיד צדק. מי שמדבר אמונה מגיד בדין עדות צדק לזכות הזכאי:

יש בוטה. מדבר כמו לבטא בשפתים (ויקרא ה):

כמדקרות חרב. שמסכסך את הבריות וגורם להם להרוג:

ולשון חכמים. המביא שלום בין אדם לחבירו:

מרפא. למבט' ההוא:

שפת אמת תכון לעד. תתבסס ותקיים:

ועד ארגיעה. למעט רגע הוא כלה והולך שהשקר אין לו רגלים:

מרמה בלב חרשי רע. ומתוך שה' טרודים במחשבות של תרמית אין להם שמחה וליועצי שלום שמחה:

לא יאונה לצדיק. לא יארע לא תזדמן לו עבירה בלי דעת:

אדם ערום כוסה דעת. אפילו בחכמתו הוא צנוע וכל שכן לדברי שטות הוא מכסה אבל ולב כסילים יקרא אולת. מכריז אולת בקול רם:

יד חרוצים. ישרים:

תמשול. תעשיר:

דאגה בלב איש ישחנה. ישיחנה מדעתו:

ודבר טוב ישמחנה. יעסוק בתורה והיא תשמח את הדאגה שבלבו ותצילנו ממנה, ולדברי האומר ישיחנה לאחרים כך סופו של מקרא ודבר טוב שינחמנו חבירו ישמח את הדאגה:

יתר מרעהו צדיק. הצדיק מוותר מדותיו ועובר עליהם יתר לריי"ש בלעז:

ודרך רשעים. שהיא למודה להרע היא תתעם:

לא יחרוך. מחובר למקרא שלפניו כלומר דרך רשע תתעהו ולא יחרוך את צידו של רמיה שלו:

לא יחרוך. לא יצליח בתרמיתו ולפי שדבר בל' ציד נופל בו ל' חריכה שהציד המצליח צד את העופות וחורכן באש:

והון אדם יקר חרוץ. מקרא מסורס הוא והון אדם שהוא חרוץ יקר הוא, ממון אדם כשר יקר הוא:

חרוץ. עושה אמת, כמו יד חרוצים תעשיר (לעיל י):

באורח צדקה חיים ודרך נתיבה. של צדקה:

אל מות. לא ימות:

בן חכם מוסר אב. מקרא קצר הוא בן חכם שואל ואוהב מוסר אב וי"א בשביל מוסר האב הוא חכם:

ולץ. לא שמע גערה שאינו מקבל תוכחות:

מפרי פי איש יאכל טוב. משכר תורתו יאכל טוב בעה"ז והקרן קיימת לעוה"ב:

ונפש בוגדים חמס. וחפץ בוגדים חמס כמו אם יש את נפשכם (בראשית כג) אל תתנני בנפש צרי (תהלים כז):

נוצר פיו שומר נפשו פושק שפתיו. פותח שפתיו לדבר תמיד כל רוחו מן ותפשקי את רגליך (יחזקאל ט״ז:כ״ה) ל' רחב:

מתאוה ואין נפשו עצל. מתאוה נפשו לכל טוב ואין:

ונפש חרוצים תדשן. ישרים האוכלים יגיע כפיהם זהו משמעו לפי פשוטו, ולפי משלו לעתיד יראה בכבוד ת"ח ויתאוה ולא ישיג לו:

דבר שקר ישנא צדיק. הצדיק שונא דבר שקר אבל הרשע מקבלו:

יבאיש ויחפיר. את הבריות בכך:

ורשעה תסלף חטאת. כמו חוטא ועל שהוא רשע גמור קוראהו חטאת ומשמעותה את החוטא תסלף רשעתו תקלקל אותו ותשפילהו, כל סלוף קלקול וכשלון הוא כמו אולת אדם תסלף דרכו (לקמן יט) ותבוא עליו רעה:

יש מתעשר ואין כל. מראה עצמו עשיר, ד"א יש אדם שהוא מתעשר בסופו ואין לו כלום בתחילתו, ויש שהוא בא לידי עניות מממון גדול, ד"א מתעשר בגזל עניים וסוף אין לו כלום ויש מתרושש. ע"י שפיזר ונתן לאביונים והון רב מוכן לו:

כפר נפש איש עשרו. עשרו של אדם הוא כופר נפשו שעשה ממנו צדקה:

ורש לא שמע גערה. ובלבד שלא ישמיע גערה לרש שנותן לו ואינו מכלימו, ד"א כפר נפש איש עשרו, תורתו:

ורש. בדברי תורה לא שמע גערה אינו יודע לסור מן הרעה לפי שלא נזהר, ומ"א על מחצית השקל מדבר שהטיל הכתוב על כל ישראל והשוה בו דל ועשיר שאין הרש שומע גערה וכלימה מן העשיר לאמר לו חלקי גדול מחלקך בקרבנות צבור:

ידעך. לשון קפיצה שהשלהבת קופצת ונכרתת:

רק בזדון יתן מצה. מחלוקת:

ואת נועצים. ועם המתיעצים תלין חכמה:

הון מהבל ימעט. עושה גרסתו חבילות חבילות ימעט שישתכח ממנו מעט מעט:

תוחלת ממשכה. מבטיח עצמו על חבירו ואינו עושה:

מחלה לב. מביאה חולי ללב, ואין מחלה זה שם דבר כמו (שמות כ״ג:כ״ה) והסירותי מחלה מקרבך אלא כמו (ויקרא י' י"א) מעלה גרה:

ועץ חיים תאוה באה. מסורס הוא כלומר תאוה באה הרי הוא כעץ חיים תוחלת שהוחיל הקדוש ברוך הוא לישראל וצפה שישובו והם לא שבו סוף באה להם למחלת לב וכשתאותו באה שהם עושין רצונו עץ חיים היא להם:

בז לדבר יחבל לו. הבוזה אחד מד"ת סוף מתמשכן עליו:

וירא מצוה הוא ישולם. יקבל שכר, ומדרש תהלים דורש בז לדבר יחבל לו על דוד שאמר לפני הקב"ה רבונו של עולם מה הנאה בשוטים שבראת אמר לו חייך סוף שתצטרך לשטות כשבא לפני אכיש להשתגע ויורד רירו על זקנו וגומר (שמואל א כ״א:י״ד):

תורת חכם מקור חיים. שהיא מלמדתו לסור ממוקשי מות:

ודרך בוגדים איתן. קשה לו ולאחרים:

כל ערום יעשה בדעת. מעשהו כגון דוד יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה וגומר (מלכים א א׳:ב׳):

וכסיל יפרוש אולת. זה אחשורוש ויפקד המלך (אסתר ב׳:ג׳) יודעים היו שלא ישא לכולם ומי שהיה לו בת הטמינה:

מלאך רשע יפול ברע. כגון בלעם שאמר לו הקב"ה לך עם האנשים והרשיע להשיא לבלק עצה רעה לכך נפל בחרב:

וציר אמונים מרפא. זה משה רבינו:

ריש וקלון. דלות וקלון באים על פורע מוסר:

תערב לנפש. כשבאה תאותו לו לאדם היא ערבה לנפשו ולכך תועבת כסיל לסור מרע לפי שערב להם למלא תאותם:

נהיה. הוה, דבר אחר תאוה נהיה הקב"ה מתאוה שיעשו ישראל רצונו ובהיות תאותו באה ערבה לו ותועבת רשעים שיסורו מרעתם למלאות תאותם:

הולך את חכמים. יחכם, ורועה כסילים המחבר לו כסילים להיות לו רעים:

ירוע. ירוצץ:

חטאים תרדף רעה. אדם רשע רשעתו רודפתו עד השמדו:

טוב ינחיל. את זכותו ואת ממונו לבני בניו אבל חוטא אינו מנחיל לבניו כי צפון חילו וממונו לצדיק כמו שכתוב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן:

רב אוכל ניר ראשים. ראיתי במסורת הגדולה רב אוכל שלשים ושלשה רב קמצין וזהו חטף קמץ ומחובר עם אוכל במקף ואוכל ראיתי שם נקוד פתח (ר"ל סגול שהוא פתח קטן) וטעמו לעילא כמו את כל אוכל השנים הטובות (בראשית מ״א:ל״ה) ולפי נקודתו זה פתרונו הרבה תבואה באה לעולם על ידי ניר אנשים דלים כלומר הרבה תורה יוצאה על ידי תלמידים שרבותיהם למדין מהם מתוך פלפולם שמפלפלים בהלכה:

ויש נספה. ויש הרבה מהם שהם כלים מן העולם בשביל לא משפט שאינן נוהגין כשורה, ולענין התבואה יש תבואה לוקה בשביל בעליה שאינו מוציא מעשרותיה ומתנות עניים כמשפט, ורבותינו פירשו במסכת חגיגה, ויש נספה על שלוחו של מלאך המות שמחלף שם בשם וממית את שלא הגיע זמנו אבל אם כן הוא אין ענין סוף הפסוק לראשו:

חושך שבטו. סופו ששונא את בנו שרואהו בסופו יוצא לתרבות רעה:

שחרו מוסר. תמיד לבקרים מיסרהו:

לשובע נפשו. דומה שיהא שבע (סא"א ונכתב תחתיו):

תחסר. אינו דומה: שיהא שבע:

חכמות נשים בנתה ביתה. חכמות נקוד פתח שאינו שם דבר אלא החכמות שבנשים בונות את בתיהם שמתקיימות על ידיהן כמו אשתו של און בן פלת כמו שמפורש בפרק חלק:

ואולת. ואשה שוטה:

בידיה תהרסנו. תהרס ביתה זו אשתו של קרח:

הולך בישרו ירא. מי שהוא ירא ה', ומי שהוא נלוז דרכים כלומר עוקם דרכיו:

בוזהו. להקב"ה:

בפי אויל חוטר גאוה. מקל של גאוה כגון פרעה שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה׳:ב׳):

תשמורם. כמו תשמרם תשמור את החכמים:

באין אלפים אבוס בר. באין שוורים האבוס ריקם שאפילו תבן אין מצוי בבית:

בר. נקי וריקם כלומר במקום שאין תלמידי חכמים אין הוראה נמצאת כהלכה:

ויפיח כזבים. ותמיד מדבר כזב עד שקר:

בקש לץ חכמה. כשהוא צריך אל החכמה אינו מוצאה בלבו:

לך מנגד לאיש כסיל. מהתחבר תמיד אצלו:

ובל ידעת. סופך שלא ידעת חכמה:

חכמת ערום. מי שהוא חכם הבין דרכו לפלס אורחותיו:

ואולת כסילים. היא המרמה שבלבם סופה שמביאתם לידי טפשות:

אוילים יליץ אשם. שהם חוטאים שצריכין לתת ממון למי שחטאו לו ויליץ בעדם אשמם שהם מביאים ממונם לו כמו הפלשתים שנאמר קחו לכם ה' טחורי זהב וה' עכברי זהב וגומר ונתתם לאלהי ישראל כבוד אולי יקל את ידו מעליכם (שמואל א ו׳:ה׳):

אשם. אמנד"א בלע"ז:

ובין ישרים רצון. אפיימינ"ט בלע"ז הקב"ה מרוצה להם:

לב יודע. מרת נפשו טרחו ויגיעו שעמל בתורה לפיכך בשמחתו לא יתערב זר כשיקבל שכרו לעתיד. ד"א לב יודע מרת נפשו ישראל שהם מרי נפש בגלות והיו נהרגים על קדושת השם ובשמחתו לא יתערב זר לעתיד. בית רשעים. בית ארם ישמד:

יש דרך ישר לפני איש. עובר עבירה ואומר אין בה עבירה ד"א יש דרך ישר לפני איש דרך עצל ישרה היתה בעיני עשו שהיה איש שדה ואחריתה וגו':

גם בשחוק. שהקב"ה משחק עמהם בעה"ז יכאב לבם לעתיד לבא וכן הוא אומר ואתם תצעקו מכאב לב (ישעיהו ס״ה:י״ד):

מדרכיו ישבע סוג לב. עשו:

ומעליו איש טוב. יעקב:

פתי יאמין. לדבריהם וניסת אחריהם, ד"א בשחוק יכאב לב, שחוק לכסיל עשות זמה (לעיל י' כ"ג) וסופו יכאב לב, סוג לב רשע כמו (לקמן כ"ו) כסף סיגים, סוג הוא שם הפסולת סוג הוא הכסף המעורבב בפסולת:

ומעליו איש טוב. וממעל לו לרשע יהיה הצדיק:

פתי יאמין. לאנשי רכיל:

וערום יבין לאשורו. לפסיעותיו כלומר יצפה מלריב וימתין עד יודע לו אל נכון:

חכם ירא. מן הפורענות:

וסר מרע. מן הרעה:

וכסיל מתעבר. מתחזק לעבוד בחזקה:

ובוטח. ומחליק ונופל בארץ כמו בארץ שלום אתה בוטח, (ירמיה יב ה) ות"י את מתבטח ונפול מחליק וי"מ בטחון ממש בהיכלו בוטח לומר לא תבואני רעה:

קצר אפים. הממהר לנקום כעסו:

ואיש מזימות. מחשבות עצה רעה:

יכתירו דעת. יעשוהו כתר לראשם וסוף:

שחו רעים לפני טובים. לעתיד:

גם לרעהו ישנא רש. אפילו לשושביניו ואוהביו, גם לשון אפילו:

ישנא רש. עם הארץ שאינו יודע לנהוג כשורה:

בכל עצב. בכל יגיע מלאכה יהיה ריוח אבל דברי הבל אך למחסור:

עטרת חכמים עשרם. שהם עשירים בתורה:

ואולת כסילים אולת. קלקלתן של כסילים היא האולת שנתעצל מן החכמה:

ביראת ה' מבטח עוז. נאמר באברהם כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כו) והבטיחו כי ברך אברכך וגו':

ולבניו יהיה. הוא:

מחסה. שיחסו ויתחבא בצל זכותו:

ברב עם. שהצבור זכאים הדרת הקב"ה הוא:

ובאפס לאום. כשאינם דבקים בו:

מחתת רזון. חסרון רזנותו הוא כביכול נותן מכבודו לאלהי נכר ומשליט את האומות על בניו:

מרים אולת. מפרישה לחלקו:

חיי בשרים לב מרפא. לב בשר שהוא רופא את הרעה ועובר על מדותיו הוא חיי בריותיו של הקב"ה שהן בשר ודם:

ורקב עצמות קנאה. אדם בעל חמה רקבון עצמות הוא לכל:

וחסה במותו צדיק. כשימות הוא בטוח שיבא לג"ע:

בלב נבון תנוח חכמה. תשכון ותשקוט בנחת לשון מנוחה ומרגוע:

ובקרב כסילים תודע. מעט חכמה שבלבו מכריזה איסתרא בלגינא קיש קיש קריא:

צדקה תרומם גוי. ישראל:

וחסד לאומים חטאת. הם עכו"ם שגוזלים מזה ונותנים לזה:

ועברתו תהיה לעבד מביש:

וסלף בה שבר ברוח. כשיסלף בל' סופה להביא עליו שבר הבא ברוח קדים המוכנ' להפרע מן הרשעים כמ"ש ברוח קדים עזה (שמות י״ד:כ״א) ברוח קדים אפיצם (ירמיה כ"ח) ברוח קדים תשבר אניות תרשיש (תהילים מ״ח:ח׳):

בית צדיק חוסן רב. בית המקדש שבנה דוד הצדיק חוסן רב ומגדל עוז לישראל:

ובתבואת רשע נעכרת. ובהבאת הצלם שהביא מנשה בה נעכרה:

שפתי חכמים יזרו דעת. יכתירו דעת כמו זר זהב:

לא כן. אינו זהב אמת:

זבח רשעים. תועבה בלק ובלעם:

ותפלת ישרים. זה משה:

מוסר רע לעוזב אורח. יסורים קשים מוכנים לעובר אורח של הקב"ה:

שאול ואבדון נגד ה'. גלוי לפניו כל אשר בתוכה:

אף כי. ק"ו הוא:

לב שמח ייטיב פנים. אם תשמח לבו של הקדוש ברוך הוא בלכתך בדרכיו ויטיב לך פניו לעשות כל רצונך ואם תעצבהו יראה לך רוח נכאה כד"א (בראשית ה') ויתעצב אל לבו ויאמר ה' אמחה את האדם וגומר, רוח נכאה טלנ"ט רוח של זעף:

כל ימי עני רעים. ואפילו שבתות וי"ט דאמר שמואל שנוי וסת תחלת חולי מעים:

וטוב לב. מי שלבו טוב בעשרו:

משתה תמיד. כל שנותיו דומות לו ימי משתה ללמדך שיהא אדם שמח בחלקו, ורבותינו דרשו מה שדרשו בחלק:

טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו. קול בני אדם צועקים שנעשה האוצר מגזל וחמס כמו וראו מהומות רבות בתוכה ועשוקים בקרבה (עמוס ג׳:ט׳):

משור אבוס. שאובסין לו המאכל בפיו על כרחו כדי לפטמו וכן ברבורים אבוסים (מלכים א ד), ויש למושלו כנגד קומץ מעט של עני שחביב משור חטאת של רשע, ד"א טוב ארוחת ירק, לתת לעני ואהבה שם להראות לו פנים יפות משור אבוס. להאכילו בשר שמן ויראנו פנים זועפות:

איש חמה יגרה מדון. אדם שאין מעצור לרוחו להאריך חמתו יגרה מדון:

וארך אפים. שאינו ממהר להנקם ולריב:

ישקיט ריב. שהוא כלה ושקט מעליו (ס"א מאליו):

דרך עצל כמשוכת חדק. דומה בעיניו כאלו הדרכים גדורים לפניו בגדר חדקים:

משוכת. גדר כמו הסר משוכתו (ישעיה ה), חדק קוצים:

ואורח ישרים סלולה. כבושה ומופנה, ומדרש אגדה דרכו של עשו כקוץ זה הנסבך בגיזת צמר אם תטלהו מכאן הוא מתערה בכאן כך אין אדם יכול לצאת ידי עלילותיו בלא ממון:

בן חכם ישמח אב וכסיל אדם בוזה אמו. גורם לאמו שמבזים אותה:

אולת. שמחה היא לחסר לב:

הפר מחשבות באין סוד. בלא עצה לא תקום מחשבה:

שמחה לאיש במענה פיו. כמשמעו ע"י מענה רך ודבור נחת הבריות אוהבים אותו ורבותינו דרשוהו על בעלי גירסא אם מוצאים בפיה' מענה אז תתקיים בם וישמחו:

ודבר בעתו מה טוב. שואלים בהלכות הפסח ובהלכות החג בזמנו:

אורח חיים למעלה למשכיל. כמו שרפים עומדים ממעל לו (ישעיהו ו׳:ב׳) כלומר לפני החכם קשוטה ומוכנת אורח חיים:

עוכר ביתו. שהוא בוצע בצע:

ושונא מתנות יחיה. מאחר שהוא שונא מתנות כל שכן ששונא את הגזל:

לב צדיק יהגה לענות. יחשוב ויבין מה יענה קודם שישיב דבר:

מאור עינים. בתורה:

ישמח לב. ששואלין ממנו דבר ויודע מה להשיב, ולפי פשוטו כמשמעו דבר שהוא תאוה למראות עינים, משמח הלב ומצחצח תוגת הלב כגון גן ירק ונהרות המושכי':

ולפני כבוד ענוה. הענוה גורמת שהכבוד בא:

לאדם מערכי לב. הוא סודר עצתו ודבריו בלבו:

ומה' מענה לשון. כשבא להשיב הקב"ה משכילו בדבריו או אם זכה מזמן לו מענה טוב:

ותוכן רוחות ה'. ומונה הלבבות מי הטוב ומי הרע:

גול אל ה' מעשיך. גלגל והשלך עליו צרכיך ויכונו מחשבותיך, ד"א גול אל ה' מעשיך, התפלל לפניו על כל צרכיך:

ויכונו. יתבססו ויתקיימו:

כל פעל ה' למענהו. הכל עשה בשביל קילוסו כמו ענו לה' בתודה (תהלים קמז) ד"א להעיד עליו כלומר פעלו מעיד עליו על גבורותיו שניה' בהגדת תהלים:

וגם רשע. עשה להניחו ליום רעה, וכל זה לקילוסו:

יד ליד לא ינקה. מיד ליד בא לו גמול גובה לבו:

וביראת ה' סור מרע. על ידי יראת ה' סור מרע:

ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ירצה לו שיהיו שלימים עמו:

לב אדם יחשב דרכו. ללכת דרך ישר:

וה' יכין צעדו. כמו ששנינו (שבת קד), הבא לטהר מסייעין לו:

קסם על שפתי מלך. על שפתי חכם היושב בדין:

פלס ומאזני משפט וגו'. לשלם לאדם כפעלו, משפט יישטיצ"ה בלע"ז פרעון עונות האדם בפלס ומאזנים:

מעשהו כל אבני כיס. כאשר יש באבני כיס משקלות גדולו' וקטנו' הכל לפי פעלו של אדם:

תועבת מלכים עשות רשע. דבר תעוב הוא לדיינין ואין הגון להם לעשות רשע:

חמת מלך. הוא כמלאכי מות כשלוחי מיתתם:

ואיש חכם יכפרנה. יפייסנה:

באור פני מלך חיים. מי שהקב"ה מסבי' לו פני' חיים הוא לו לכך צריך אדם ליישר דרכו לפניו:

ורצונו כעב מלקוש. מי שהוא מרוצה לו רצונו טוב לו כעב המביא את המטר:

טוב שפל רוח. טוב להתחבר את ענוים ולהיו' אתם שפל רוח מהיות מחלק שלל את גאים:

משכיל על דבר ימצא טוב. הנותן לב להתבונן על דבריו לפלס את דרכיו ימצא טוב:

ובוטח בה' אשריו. כשהוא מפלס דרכיו ורואה בה מצוה שיש בה סכנה או חסרון כיס ובוטח בהקב"ה ועושה הטוב:

אשריו. הן אשוריו שלו:

לחכם לב יקרא נבון. שלמד חכמה מרבו:

יקרא נבון. סופו שיהיה נבון בדברים מפולפל בחכמתו ויקראו אותו נבון:

ומתק שפתים יוסיף לקח. כשאדם מטעים דבריו לתלמיד וממתיק דבריו בטעמים יוסיף לקח:

מקור חיים שכל. לבעליו וכן פתרון המקרא שכל הבעלים מקור חיים הוא לו:

ומוסר אוילים אולת. יסורי אוילים ע"י אולת באים להם וכן משמעו האולת יסורין הוא לאוילים:

לב חכם ישכיל פיהו. לבו מלמד את פיו לדבר צחות (ועל שפתיו יוסיף לבו לקח):

צוף דבש. מתוק דבש, ברישק"ה בלע"ז:

אמרי נועם. דברי תורה:

יש דרך. שהוא ישר לפני איש:

עמלה לו. לצרכו הוא עמל:

כי אכף עליו פיו. כשפיהו כופהו ותובע לו מאכל אז עמלו עומדת לו שאכל מה שעמל כבר:

כורה רעה. בלבו חורש הרע:

ועל. שפתיו כאש צרבת הרעה כאש שורפת על שפתיו עד שמוציאה בפיו וגומרה:

כאש צרבת. שורפת כמו (יחזקאל כ״א:ג׳) ונצרבו בה כל פנים:

ונרגן מפריד אלוף. וע"י ריגונו ותרעומתו מפריד ממנו אלופו של עולם:

עוצה עיניו. ל' קריצה וכן איעצה עליך עיני (תהילים ל״ב:ח׳):

כלה רעה. כמו כי כלתה אליו הרעה וגומר וגורם לבא רעה לעולם:

בדרך צדקה תמצא. ע"י הצדקה מאריכין ימיהם:

ומושל ברוחו. כובש את יצרו:

בחיק יוטל את הגורל. בינו לבין עצמו אדם מטיל גורל:

ומה' כל משפטו. לברור לכל אחד ואחד חלקו:

טוב פת חריבה ושלוה בה. טוב היה להקב"ה להחריב ביתו ועירו והי' בשלוה מעבירותיהן של ישראל:

מבית מלא זבחי ריב. שהיו מקריבין זבחי ריב בביתו:

עבד משכיל וגו'. על שהשכיל נ"נ לפסוע ג' פסיעות לכבודו של הקב"ה על' לגדולה ומשל בישרא' שהובישו מעשיהם וחלק נחלתם לעיניהם, ד"א גר צדיק טוב מאזרח רשע ולע"ל יחלק שלל ונחלה בתוך ב"י שנאמר (יחזקאל יז) והיה השבט אשר גר הגר וגו':

מצרף לכסף. כלי שצורפין בו כסף ועושין אותו מאפר מקלה על גבי חרס קרוי מצרף:

וכור לזהב. כלי שצורפין בו את הזהב כלי שזוקקין בו את הזהב כמו קדירה שבורה קרויה כור:

מצרף לכסף וכור לזהב. המצרף עשוי לצרוף כסף למלאכתו וכן הכור לזקק הזהב, אבל הלבבות הקב"ה זוקקן ובוחנן ויודע מחשבותן:

מרע. רשע:

מקשיב על שפת און שקר. מקבל לשון הרע ועידי שקר:

מזין. מאזין מי שהוא משקר מאזין על לשון הוות:

עטרת זקנים. כשרואי' בני בניהם הולכין בדרך טובה:

ותפארת בנים אבותם. כשאבותיה' צדיקים היא תפארת הבנים:

שפת יתר. דברי גאוה:

אף כי לנדיב. וכ"ש שלא נאה שפת שקר לנדיב:

אבן חן. כשהאדם בא לפני הקב"ה ומפייסו בדברים ושב לו, אבן חן ומרגליות היא בעיניו:

אל כל אשר יפנה ישכיל. בכל מה שיבקש ממנו מצליחו:

מכסה פשע מבקש אהבה. אם יחטא איש לאיש וזה מכסה עליו ואיננו מזכיר לו חטאתו ואינו מראה לו פנים זועמות גורם לו שיאהב אותו:

ושונה בדבר. שנוטר איבה ומזכירו כך וכך עשית לי מיד:

מפריד אלוף. אז מפריד ממנו אלופו של עולם שהוא הקב"ה שהזהירו לא תקום ולא תטור (ויקרא י״ט:י״ח):

תחת גערה במבין. תחת זו טעמו למעלה בתי"ו מה שאין כן בכל המקרא לכך אני אומר שהיא שם דבר כמו חתת, וכן פירושו הכנעת גערה ניכרת במבין יותר ממאה מכות שמכין את הכסיל:

אך מרי יבקש רע. כלומר מי שכל דבריו מרי וסרבנות הוא יבקש רע תמיד:

פגוש דוב שכול באיש. טוב לאדם שיפגע בו דוב משכל ואל יפגע בו אחד מן הכסילים המסיתים אותו לסור מה' ומתורתו:

פוטר מים ראשית מדון. המתחיל במריבה הוא כפותח חור בגדרי אגפי אמת המים והמים יוצאין בו, והחור הולך ומרחיב כן המדון הולך וגדל תמיד:

ולפני התגלע. קודם שתתגלע חרפתך נטוש את הריב:

למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה. ללמוד תורה:

ולב אין. ואין בלבו לקיימה ואינו לומד תורה אלא לקנות שם:

בכל עת אוהב הרע. לעולם הוי אוהב רעים לקנות אוהבים:

ואח לצרה יולד. לעת הצרה יולד לך הרע כאח לעזור לך ולהשתתף בצרתך:

אדם חסר לב תוקע כף. ערבות ממון, ד"א תוקע כף לרשעים כדי ללכת בדרכיהם והרי כבר עורב ערובה לפני רעהו. כבר ערב להקב"ה לשמור מצותיו:

אוהב פשע. לפשוע בחבירו:

אוהב מצה. להתקוטט ולריב:

מגביה פתחו. מדבר בגאוה כמו שמור פתחי פיך (מיכ' ז):

לב שמח ייטיב גהה. כשהאדם שמח בחלקו פניו מאירין:

שוחד מחק רשע יקח. הקב"ה מקבל דברי הכנעה ופיוס מחק הרשעי' כלומר בסתר בינו לבינם:

להטות ארחות משפט. להפוך דינו מרעה לטובה:

את פני מבין חכמה. החכמה לפני מבין הוא:

ועיני כסיל בקצה ארץ. לומר אין החכמה מצויה לפני כי רחוקה היא ממני איך אוכל לשנות סדר נזיקין שהוא ל' פרקים מסכת כלים ל' פרקים מסכת שבת כ"ד פרקים, אבל לחכם הוא דבר קל היום שונה שני פרקים ומחר שנים ואומר כך עשו אותן שהיו לפני מעולם:

כעס לאביו בן כסיל. כגון ירבעם כעס הוא להקב"ה:

וממר ליולדתו. לכנסת ישראל שהחטיא אותם:

גם ענוש לצדיק לא טוב. לא אמר הקב"ה למחות שם ישראל מעל הארץ כי לא טוב בעיניו לענוש כולם:

להכות נדיבים עלי יושר. להכות הטובים שבהם שהיו נדיבים עלי יושר שנאמר והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל (מלכים א י״ט:י״ח):

נדיבים עלי יושר. דוגמת האמור במקום אחר ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום (ישעיהו ל״ב:ח׳) נמצא נדיב על נדיבות:

חושך אמריו. מי שהוא יודע דעת אינו מרבה בדברים:

יקר רוח. מונע דברים איש תבונה:

לתאוה יבקש נפרד. מי שהוא נפרד מהקב"ה שלא לשמור מצותיו לתאות לבו ויצרו הרע הוא רודף וסוף בכל תושיה יתגלע בין חכמים תגלה חרפתו, ורבותינו דרשוהו בלוט שנפרד מאברהם על תאות לבו שנאמר (בראשית י״ג:י״א) ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן כל המקרא הזה ע"ש ניאוף נאמר וסופו נתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לא יבא עמוני ומואבי (דברים כ״ג:ד׳):

כי אם בהתגלות לבו. כ"א בגלוי לבו הוא חפץ לגלות מה שבלבו:

ועם קלון. תבוא חרפה מי שבוחר בקלון וניאוף חרפה היא לו:

דברי פי איש. כל איש שבמקרא ל' גבור גדול בגבורה הוא:

מקור חכמה. כנחל נובע וכמים עמוקים:

שאת פני רשע לא טוב. כאש' פירשו רבותינו לא טוב להם לרשעים שנושאים להם פנים בעה"ז ונפרעין מהן לעה"ב:

טוב וגו'. טוב להם לצדיקים שמכריעין להם כף מאזני' לחייב' בעולם הזה ונפרעין מהן בחייהן לעולם הבא, ולפי פשוטו כמשמעו:

שפתי כסיל יבואו בריב. כל דבריו באים בלשון תגרה:

ופיו למהלומות יקרא. קורא ליסורין להביאם עליו:

דברי נרגן כמתלהמים. מהלומות:

גם מתרפה במלאכתו. פורש מן התורה והוא ת"ח:

לבעל משחית. לשטן:

מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. והוא מתחזק:

וכחומה נשגבה. עשרו לו בחדרי משכיתו מפני שהבית נרצף ברצפת אבנים הסוככים על הארץ קרוי אבן משכית:

רוח איש. רוח גבר שהוא איש גבור ואינו נותן דאגה בלבו ומקבל כל הבא עליו בשמחה ובחבה:

יכלכל מחלהו. אין כחו סר מעליו:

מתן אדם ירחיב. כפשוטו, ומדרשו בנותני צדקה מדבר שמרחיב לו חלקו לע"ל וגם בחייו לפני גדולים ינחנו ואומרים עליו שהוא חשוב:

ובין עצומים יפריד. אלו בעלי דינין כמו (ישעיה מ"ג) הגישו עצומותיהם ובמשנה שנים שנתעצמו בדין, ע"ש שבריבותם עצומות קרוים עצומים או לשון חוזק או לשון אוטם כמו עוצם עיניו (שם לג):

אח נפשע מקרית עוז. יש אח נפשע מאחיו ומאבד במרדו קרית עוז כגון לוט באברהם עשו ביעקב:

ומדינים כבריח ארמון. ומריב' שביניהם מפרידתם לעולם כבריח זה שנועלים בו שערי ארמון שלא יכנסו בו:

ואהביה יאכל פריה. אוהב את לשונו ומרגיל לתורה אוכל שכרה בעה"ז:

מצא אשה מצא טוב. מצא תורה, וכמשמעו אשה טובה:

ויפק רצון. ויוציא, זה פשוטו, ד"א אדם שמצא אשה ומצא טוב ויפק רצונו אותו האיש מוציא רצון מהקב"ה, רבי יוסף קרא:

תחנונים ידבר רש. דרך זה בכך ודרך זה בכך למדך דרך ארץ שאע"פ שעשיר יענה עזות הרש ידבר תחנונים וכן הענין הרב לתלמיד:

איש רעים להתרועע. אדם שקונה לו רעים עוד יבוא יום שיצטרך להם ויקרבהו ואם תאמר מה בכך יש אוהב דבק מאח שיקרבהו יותר מקרוביו ואחיו:

גם בלא דעת נפש לא טוב. אין טוב לאדם שהוא בלא תורה:

ואץ ברגלים חוטא. החוטא רופס ודש העונות בעקביו ואומר קל הוא זה אעבור עליו, ורבותינו פירשו גם בלא דעת, בכופה את אשתו לתשמיש המטה בעל כרחה:

ואץ ברגלים חוטא. זה הבועל ושונה, ד"א זה המהלך על גבי עשבים בשבת:

אולת אדם תסלף דרכו. בעונו בא לו הרע כי באולתו תסלף דרכו ועבר עבירו' ונפרעין ממנו ובבוא לו הצרה זועף לבו על הקב"ה וממהר אחר מדת הדין כגון אחי יוסף שאמרו מה זאת עש' אלהים לנו (בראשית מב):

הון יוסיף רעים רבים. אוהבים רבים ויש לפותרו במי שלמד תורה:

רבים יחלו פני נדיב וכל הרע. הכל נעשים רעים לאיש מתן. יש לפותרו בנותני צדקה ויש לפותרו במרביצי תורה:

כל אחי רש. קרוביו:

אף כי מרעהו רחקו. וכל שכן מרעיו ושושביניו ואוהביו:

מרדף אמרים. לא המה אומר פלוני ופלוני קרובי ופלוני ופלוני מרעי והכל דברי הבל, ויש לפותרו במי שהוא רש בתורה ובמעשים טובים:

מרדף אמרים. לא המה מחזר להורות הלכ' ולאו בידו, והמדרש פותרו ביוסף שהיה מוציא על אחיו דבה ואמר לאביו שהן חשודין על אבר מן החי לכך שנאוהו ונקרא רש לפי שהיה מוציא דבת שקר עליהם. ומחזר אחר אמרים לא המה. לו קרינן ומרדף אמרים להנאתו ולענין יוסף לו המה, כי עליו חזרו דבתו הוא היה אומר שהיו אוכלים אבר מן החי והכתוב מעיד עליהם אפילו בשעת הקלקלה היו שוחטין שעיר עזים שנאמר וישחטו שעיר עזים (שם לו) הוא אמר שהיו מזלזלין בבני השפחות לכך לעבד נמכר יוסף, הוא אמר שהיו נותנים עיניהם בבנות הארץ אמר הקב"ה חייך שאני מגרה בך את הדוב לכך ותשא אשת אדוניו וגו' (שם לט) (בב"ר):